מלחמה היא מצב נפשי

הרצאה בכנס בברלין, 20.10.05
ועידה על ''חינוך ילדים ללא אלימות''

לפני כמה שנים שוחחתי עם סופרת ישראלית צעירה. הפתיע אותי שלמרות שזכתה בהצלחה רבה ובשבחי הביקורת בגיל צעיר יחסית, נראתה מאוד בלתי-בטוחה בעצמה.

כששאלתי אותה על כך, סיפרה שהילדות שלה היתה גיהינום. על הבית רבץ סוד גדול. סוד כל-כך נורא, שאסור היה אפילו לשאול עליו. רק לימים נגלה לה, ששני הוריה היו באושוויץ. היא חייתה כל הזמן בחרדה, תחת איום תמידי. ''אף פעם לא הייתה לי הרגשת ביטחון,'' אמרה.

גם זוהי אלימות - לא אלימות פיסית, אך אולי גרועה יותר. הרבה ילדים ישראליים חוו אותה, גם כשהפכנו למדינה חזקה, והביטחון המוחלט הפך לשאיפה המרכזית שלה.

אנחנו, ישראלים ופלסטינים, חיים במלחמה מתמדת. היא נמשכת כבר יותר מ-‏120 שנה. יש כבר דור חמישי של ישראלים ופלסטינים שנולדו לתוך המלחמה, כמו דור ההוריהם והמחנכים לפניהם. כל גישתם הנפשית, משחר ילדותם, עוצבה על-ידי המלחמה. האלימות שלטה בחדשות היום בכל יום מימיהם.

מבחינות רבות, הסכסוך הישראלי-פלסטיני מיוחד-במינו. אם רוצים לתאר את התהליך ההיסטורי המסובך בצורה הפשטנית ביותר, זה נראה כך:

בסוף המאה ה-‏19 חשו יהודים רבים באירופה שהלאומנות הגוברת בכל הארצות, שהייתה כמעט תמיד מלווה באנטישמיות חריפה, מובילה לאסון. לכן החליטו להפוך בעצמם לאומה ולהקים מדינה ליהודים. הם החליטו להגשים את חלומם בארץ-ישראל, המולדת העתיקה של עמם. הסיסמה הייתה: ''ארץ ללא עם לעם ללא ארץ''.

אולם ארץ-ישראל לא הייתה ריקה. העם שחי בה התנגד, כמובן, להשתלטות של עם אחר, שהופיע מאי-שם, אל ארצם.

ההיסטוריון איזק דויטשר תיאר את הסכסוך כך: אדם חי בקומה עליונה של בית. בבית פורצת שריפה. כדי להציל את חייו, הוא קופץ מהחלון ונוחת על אדם שהלך לתומו ברחוב וכמעט הורג אותו. בין השניים מתפתחת איבה קשה. מי מהם צודק?

כל מלחמה יוצרת פחד, שנאה, חוסר-אמון, דעות קדומות, דמוניזציה. על אחת כמה וכמה מלחמה הנמשכת דורות. כל אחד משני העמים יצר נאראטיב משלו. בין שני הסיפורים – הישראלי והפלסטיני – אין שום דמיון. מה שלומד ילד ישראלי מהגיל הצעיר ביותר בבית, בגן-הילדים, בבית-הספר ומהתקשורת שונה לחלוטין ממה שלומד ילד פלסטיני.

ניקח ילד ישראלי. גם אם הוריו או הורי-הוריו לא היו ניצולי-שואה, הוא לומד שהיהודים נרדפו בכל מהלך ההיסטוריה – אכן, הוא לומד שכל ההיסטוריה היא סיפור בלתי-פוסק של רדיפות, אינקוויזיציה ופוגרומים, המוביל אל השואה הנוראה מכל.

נזדמן לי לקרוא חיבורים שחיברו נערים ונערות בתום ביקור כיתתי באושוויץ. כרבע מהם כתבו כי אחרי מה שעשו לנו הגרמנים, אנחנו צריכים להתייחס למיעוטים ולזרים יותר טוב ממישהו אחר. אבל שלושה רבעים כתבו, כמעט באותן מילים: ''אחרי מה שעשו לנו הגרמנים, התפקיד הכי-הכי חשוב שלנו הוא לשמור על קיום העם היהודי. לשם כך אנחנו צריכים להשתמש בכל האמצעים, בלי שום הגבלות.''

ההרגשה הזו של היות היהודים קורבנות נצחיים קיימת גם כעת, אחרי שהפכנו למעצמה אזורית. היא מושרשת עמוק בנפשנו.

כבר בגן-הילדים, ואחר-כך בכל שנה בבית-הספר, חווה ילד יהודי בישראל סידרה שנתית של חגים לאומיים ודתיים (אין הבדל בין אלה לאלה) וימי-זיכרון, המזכירים אירועים שבהם היו היהודים קורבנות ונאלצו להילחם על חייהם:

• חנוכה, חג המפאר את התקוממות המכבים נגד המדכא היווני,
• פורים, הניצחון על הפרסים, שזממו להשמיד את כל היהודים,
• פסח, יציאת היהודים מעבדות במצרים,
• יום הזיכרון, המוקדש לחיילי ישראלי שנפלו במלחמותינו הרבות בערבים,
• יום העצמאות, לזכר מלחמת ההישרדות הנואשת שלנו ב-‏1948, שבה נוסדה מדינתנו,
• יום השואה,
• ל''ג בעומר, המרד הכושל של בר-כוכבא ברומאים,
• תשעה באב, כאשר בית-המקדש נחרב פעמיים, פעם על-ידי הבבלים ובפעם שנייה, כעבור 500 שנה, על-ידי הרומאים,
• יום ירושלים, שבו כבשנו את מזרח העיר וחבלי-ארץ גדולים נוספים, במלחמת ששת-הימים.
• רק יום-כיפור הוא יום דתי מובהק, אך בתודעתנו הוא קשור קשר בל-יינתק עם המלחמה הנוראה של 1973.

מדי שנה, ימים ושבועות לפני כל חג, סובבים הלימודים סביב הסיפור, סמליו, משמעותו והשלכותיו לימינו – בשיר, בציור, בהמחזה – הכול לפי גילם של הילדים. המכבים של ימינו הם, כמובן, חיילי צה''ל הגיבורים.

השיא מגיע בליל-הסדר, זכר ליציאת מצרים, כאשר בכל בית יהודי ברחבי העולם נערך אותו הטקס בדיוק. יש בו תפקיד לכל בן-משפחה, מזקן עד הילד הקטן ביותר. הטכס מפעיל את כל החושים - ראייה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש. שום יהודי, חילוני ככל שיהיה, אינו משתחרר מהחוויה ההיפנוטית הזאת של ילדותו, אותה חווה באווירה החמה של המשפחה. ויש כמובן השלכה לימינו: ''בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, והקדוש-ברוך-הוא מצילנו מידם, טרה-לה-לה.'' וגם: ''שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך, ועל הממלכות אשר בשמך לא קראו, כי אכל את יעקוב ואת נווהו השמו. שפוך עליהם זעמך, וחרון-אפך ישיגם, תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'!''

בתודעת הילדים, כל האירועים האלה מתערבבים. רחל אשתי, שהייתה במשך שנים רבות מורה בכיתות א' וב' בעממי, מעידה שהילדים אינם יודעים בעצם מי קדם למי – הרומאים או הבריטים, הבבלים או הערבים.

התוצאה המצטברת היא השקפת-העולם, שבה חיו היהודים בכל התקופות ובכל הארצות בסכנת השמדה ונאלצו ללחום על חייהם. העולם כולו נגדנו, כך היה וכך יהיה תמיד. אלוהים – אם הוא קיים ואם לא – הבטיח לנו את הארץ, ולאיש מלבדנו אין זכות עליה. גם לא לערבים הפלסטינים, שחיו בה במשך 1300 שנה לפחות.

עם גישה כזאת, קשה מאוד לעשות שלום.

ניקח עכשיו את הילד הפלסטיני. מה הוא לומד?

• שהוא שייך לאומה הערבית, שהיו לה ממלכה מפוארת ותרבות פורחת, בשעה שהאירופים היו עדיין ברברים. הערבים הם שהביאו לאירופה את המדע ואת התרבות.
• שהצלבנים הברברים ביצעו טבח נורא בירושלים ואנסו את פלסטין, עד שגורשו על-ידי הגיבור המוסלמי הגדול, צלאח-אד-דין.
• שהפלסטינים הושפלו ודוכאו במשך מאות בשנים על-ידי זרים חמסנים, תחילה התורכים ואחר-כך הקולוניאליסטים האירופיים, שהביאו את הציונים לפלסטין כדי לדכא את השאיפה הערבית לעצמאות בארצותיהם.
• שבנכבה הגדולה של 1948 מחצית העם הפלסטיני גורשה על-ידי הציונות מבתיה ומארצה, ושמאז 1967 כל הפלסטינים נמקים או כפליטים או כקורבנות של כיבוש אכזרי מתמשך.

כל ילד פלסטיני גדל עם הרגשה עמוקה של מרירות והשפלה, ההרגשה שהוא קורבן של אי-צדק משווע, ושהוא מסוגל לגאול את עמו רק במאבק אלים, בגבורה ובהקרבה-עצמית.

איך מגיעים לשלום בין שני עמים המחזיקים בנאראטיבים כל-כך מנוגדים, הסותרים זה את זה לחלוטין?

בוודאי לא בעזרת תמרונים דיפלומטיים. אלה יכולים להקל על המצב באופן זמני, אך כשלעצמם אינם יכולים לשים קץ לסכסוך. תולדות הסכם אוסלו מראות שהסכם כזה יכול לכל היותר להביא להפסקת-אש זמנית - אם אין מטפלים בשורשי הסכסוך, הטבועים עמוק בתודעת העמים והאנשים.

השלום הוא בבסיסו מצב נפשי. המלאכה העיקרית של עשיית-שלום היא נפשית: להביא את שני העמים, וכל פרט בהם, לראות את הנאראטיב הלאומי שלו באור חדש, וחשוב עוד יותר - להבין את הנאראטיב של הצד השני. להפנים את העובדה ששני הנאראטיבים אינם אלא שני הצדדים של אותו המטבע, ושיש לראות אותם בהקשר העולמי.

זהו בעיקרו תפקיד חינוכי. לכן הוא כל-כך קשה. הרבה תלוי במורים משני הצדדים, שהם עצמם חדורים באחת משתי השקפות-עולם אלה.

אני נזכר איך לימדה רחל את הכיתה שלה על אברהם אבינו, שביקש לקנות אחוזת-קבר בחברון כדי לקבור בה את שרה אשתו. תחילה מציע לו עפרון החיתי את החלקה בחינם, ורק אחרי דין-ודברים הוא נוקב במחיר: ''אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי, אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל-כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה-הִוא; וְאֶת-מֵתְךָ, קְבֹר.'' (בראשית, כ''ג, טו)

רחל סיפרה לילדים שכך הבדווים עושים עסקים עד עצם היום, בעיקר כשמדובר בקונה רם-מעלה. בתרבותם, זה גס מדי לדרוש מיד את המחיר, תחילה יפה להציע את הסחורה כמתנה. זה מעדן את המשא-ומתן והופך את היחסים לנעימים יותר. המוכר והקונה מכירים כמובן את הטכס ונוהגים על פיו.

בהפסקה שאלה רחל את המורה של הכיתה המקבילה איך הסבירה היא את הסיפור לתלמידיה. ''מה זאת אומרת?'' תמהה המורה, ''אמרתי להם שזוהי דוגמה טיפוסית של צביעות ערבית. אי-אפשר להאמין לאף מילה שלהם. הם מציעים לך מתנה, אבל מה שהם באמת מתכוונים זה לדרוש ממך בסוף.''

כדי שהשלום יהיה אפשרי, יש לשנות בשני הצדדים את תפיסות-היסוד.

האם זה בכלל אפשרי?

כשאני מדבר כאן, במרכז העיר שהייתה בעבר בירת פרוסיה, אני נזכר בילדותי, כשהייתי תלמיד בעיר האנובר, שהייתה גם היא שייכת אז לפרוסיה, ושבה שלטו עדיין הסוציאל-דמוקרטים.

פעם, כשהייתי בן 9, לפני עליית הנאצים לשלטון, דיברה המורה שלנו על הגיבור הגרמני הרמן, שניצח את הרומאים, ושפסל-ענק שלו ניצב ביער טויטובורג. ''הרמן הגיבור עומד כשפניו אל האויב התורשתי,'' הכריזה המורה, ''ילדים, מיהו האויב התורשתי?'' כל הילדים ענו במקהלה: ''צרפת! צרפת!''

היום, אחרי מלחמה שנמשכה מאות שנים, גרמניה וצרפת אינן רק בעלות-ברית, אלא גם שותפות במפעל הנהדר של איחוד אירופה.

אם זה היה אפשרי, השלום אפשרי בכל מקום.

---