''אשרי – יתום אני''

בעקבות הניצחון הסוחף של תנועת החמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני, השגת רוב מוחלט, החלטתי לקרוא את אמנת החמאס במלואה, סעיף אחר סעיף. חיפשתי ב''גוגל'' העברי, יש בלי סוף אזכורים ופרשנויות על האמנה, אבל להפתעתי לא מצאתי את הטקסט המלא של האמנה. טוב שיש ''גוגל'' אנגלי, ושם אכן קיבלתי את האמנה מתורגמת במלואה מהמקור הערבי.
מדובר במסמך מדכא, שהופך להיות מעט מפחיד כאשר הוא מציין את האני מאמין של תנועה שזכתה באמון העם הפלסטיני ובשלטון ברשות הפלסטינית.

המסמך מחולק לשניים. ישנו החלק הדתי, שהוא דומה ברמה העקרונית למצעים של מפלגות דתיות פונדמנטליסטיות בכל עם ולשון: שלטון ההלכה הדתית. אמנת החמאס מציינת במפורש כי התנועה לא הצטרפה לאש''ף משום שאינה שותפה לרעיון המדינה החילונית. אילו מפלגות ש''ס, אגודת ישראל, המפד''ל בצרוף מועצת רבני המתנחלים בשטחים הכבושים היו זוכות ברוב מוחלט בכנסת, דומה שהתמונה לא הייתה שונה במובן הזה של שלטון ההלכה. כאיש שמאל חילוני אני נחרד מהשתלטות פונדמנטליסטית בכל עם ולשון. תנועות ומפלגות שמשלבות בהשקפת עולמן קנאות דתית ולאומנית, עושות שימוש בדמוקרטיה כאמצעי לעלייה לשלטון, אולם משעה שהגיעו אליו, הן פונות לה עורף כדי למנוע חילופי שלטון בעתיד.

החלק השני של אמנת החמאס מוקדש לישראל, לציונות וליהדות. כאן אפשר לדבר באופן ברור על מסמך בעל סימני היכר אנטישמיים עם לא מעט מאפייני בורות.

סעיף 22 מייחס לציונות וליהדות את כל הדברים הנוראים במאות השנים האחרונות. החל מהמהפכה הצרפתית, דרך המהפכה הקומוניסטית, עבור למלחמת העולם הראשונה ולאחר מכן השנייה וכיוצא באלה צרות צרורות. את כל אלה הצליחו היהודים לעשות באמצעות העוצמה הכלכלית והתקשורתית שבידם.

מעבר לעובדה שליהודים לא היה כל תפקיד מוביל במהפכה הצרפתית, למדתי דבר שלא היה ידוע לי, לפיו החמאס רואה אותה באותו אור שלילי כמו למשל המפכה הקומוניסטית או מלחמות העולם.

סעיף 28 מאשים את הציונות בתכנית לעקור ולהשמיד (WIPE OUT) את האיסלאם. למימוש תכניותיה מסתייעת הציונות ב''ארגונים חשאיים'' (כך במקור) כמו הבונים החופשיים, בני ברית וארגון רוטרי.
סעיף 32 קובע כי מטרת הציונות להשתלט על האזור מהפרת ועד הנילוס, ולאחר שתגשים זאת תמשיך בתוכניותיה להשתלט על אזורים אחרים בעולם כפי שנכתב בפרוטוקולים של זקני ציון. התנהגות הציונות כיום מוכיחה כי מה שנכתב בפרוטוקולים הוא נכון.

כל מי שתומך בפתרון של שתי מדינות לשני עמים צריך להיות מודאג משכן שזו השקפת עולמו. גם אותם אנשי שמאל שתומכים במדינה פלסטינית ''חילונית ודמוקרטית'' שתשתרע על פלסטין השלמה (מדינת ישראל + השטחים הכבושים) ותממש את זכות השיבה למיליוני הפליטים, יש סיבה טובה לדאגה.

אין טעם להסתתר מאחורי ניסוחים פתלתלים. ניצחון החמאס הוא ניצחון חזית הסירוב שלא מכירה במדינת ישראל.
מבחינתה של ישראל זו כמובן עילה מצוינת לקטוף את הפירות. עתה יש לעמדה הממשלתית של ''לא לדבר עם ארגון טרור המחויב להשמדת ישראל'' הבנה ותמיכה בעולם. ראשי מפלגת העבודה והליכוד סגרו שורות עם הממשלה ויש לנו שוב ''אחדות לאומית'' מדוע לא לדבר עם הצד השני.

האמת היא שגם לפני ניצחון החמאס לא ניהלה ישראל מו''מ לשלום. ערפאת היה פסול ואת הנשיא הנוכחי אבו מאזן, שממש התחנן להסכם שלום, דחתה ישראל בקש וגבבה והציגה אותו ככלי ריק.
אנחנו שומעים פרשנים רבים הטוענים כי ניצחון החמאס הוא ביטוי למחאת העם הפלסטיני נגד שחיתות שלטונו של ערפאת.
אין מחלוקת שהממשל הפלסטיני היה נגוע בשחיתות.
מדוע בחר העם בחלופה דתית פונדמנטליסטית ולא למשל באחת מרשימות השמאל, או מפלגת מרכז ליברלית שגם הן השתתפו בבחירות אבל השיגו תוצאות דלות? לכך ראוי לייחד דיון נפרד.

אולם מעבר למחאה הפנים פלסטינית יש גם לישראל תרומה, אפילו מכרעת, לניצחון החמאס.
שוב אנו רואים את התוצאות השליליות של ''רק בכוח'' שאפיינה את מדיניות שרון. כל אלה שהתמוגגו מהריסת כל תשתית הממשל הפלסטיני במבצעי המלחמה הישראלים, כל אלה שהריעו למדיניות החיסולים שנראתה כאילו מביאה את חמאס על הברכיים, מוכיחים פעם נוספת שהם לא רואים מעבר לטווח אפם.
מתברר שהחיסולים, או מוטב לומר ההוצאות להורג ללא משפט של ראשי החמאס, רק חיזקו את התנועה. מתברר כי אי היענות לבקשותיו של אבו מאזן לסיוע כלכלי מצד ישראל, להסרת המחסומים, לשחרור אסירים, כל אלה עשו לחמאס רק טוב. הנסיגה החד צדדית מעזה אישרה את עמדת החמאס כי ישראל מבינה רק את שפת הכוח.

תחשבו לרגע על התנהגות ישראלית שונה, שוחרת שלום. אבו מאזן ומפלגתו היו לוקחים את הבחירות בהליכה אילו יכלו להוכיח תוצאות כמו שגשוג כלכלי, פירוק התנחלויות, שחרור מסיבי של אסירים ונסיגה לגבולות קבע כתוצאה מהסכם שלום.
המדיניות הישראלית הקשוחה של חיסולים, מחסומים, הריסת בתים, הקמת עוד ועוד מחנות מעצר לאור הגדלת אוכלוסיית האסירים, הטרטורים וההשפלות היומיומיים, אוזלת היד של שלטונות הכיבוש לנוכח טרור המתנחלים, עד היום לא מצאו את גודעי עצי הזית, כל אלה היו תרומה ישראלית לניצחון החמאס.

בל נקל על עצמנו את המלאכה. כפי שיש לישראל סיבות מצוינות לא להידבר עם החמאס, עד שישנה את האמנה, יימנע מטרור, יפרק את נשקו ויכיר בישראל, כך יש גם לתנועת החמס סיבות לא פחות טובות לא להידבר עם ישראל, עד שזו תסיים את הכיבוש, תפרק את ההתנחלויות, תסיר את חומת האפרטהייד, תפסיק את גניבת הקרקעות.
כי זאת לדעת: יותר משהחמאס הוא ארגון טרור ישראל היא מדינת טרור. יותר משאמנת החמאס היא אנטישמית מדיניות ישראל היא גזענית. האני מאמין של מתנחלי חברון או תפוח, הזוכים להגנת צבא הכיבוש הישראלי, הוא לא פחות אלים, גזעני, קנאי, פונדמנטליסטי מזה של החמאס, בהבדל אחד שאינו דבר של מה בכך: המתנחלים הם הטרוריסטים הכובשים והחמאס הוא הטרור הנגדי של הנכבש.

כאשר שני הצדדים לא מוכנים להידבר, המרוויח לטווח קצר הוא הכובש, החזק, בעל האמצעים הצבאיים והכלכליים. אולם כפי שכבר ראינו, לטווח ארוך, מדיניות כוחנית לא פותרת, אלא רק מסבכת.
מה תעשה עתה ישראל? לא תעביר לרשות את כספיה? תדאג שארה''ב והאיחוד האירופי יעצרו את התמיכה? התוצאה תהיה הרעבה המונית של העם הפלסטיני. ומה אז? עם מיואש ורעב הוא אויב עוד יותר מסוכן.
שלא לדבר על כך שישראל תואשם כמי שמבצעת ג'נוסייד איטי.
הצפי שלי, שאחרי שורת הגינויים המתבקשת מניצחון החמאס, והדרישה לשינוי האמנה והכרה בישראל, תבוא התפכחות והקהילה הבינלאומית תמצא ערוצי הידברות עם השלטון הפלסטיני החדש. גם הצהרות ראשי החמאס מסמנים התמתנות, דברים שרואים מהשלטון לא רואים מהאופוזיציה.

למרות הכל, על אף האמנה ועל אף הכיבוש, ההידברות היא עדיין המתכון הטוב ביותר להשגת פתרון.
אולם גם אם יתברר כי הידברות אינה אפשרית, הכיבוש הישראלי חייב להסתיים ללא כל קשר למי שולט ברשות. אם אין עם מי לדבר, ראוי לשקול את ההצעה שהעלתה ח''כ זהבה גלאון, לסגת מהשטחים הכבושים ולמסור את השטח לנאמנות בינלאומית (ראו מקרה טימור) שתדאג להעברה מסודרת של השלטון למדינה פלסטינית.

---

תועבת חברון

הכתב הצבאי של ''הארץ'' עמוס הראל דיווח על פוגרום מחריד שהתבצע בגיטו החמוש של המתנחלים בחברון.

מצלמת האבטחה הצבאית תיעדה רק קטע קצר מהתקרית, בקושי 10 שניות: פעוט ערבי, אולי בן שלוש, מנסה לחמוק מהתקפה של שני ילדי מתנחלים. השניים, הנראים בני שבע או שמונה, חובטים בו שוב ושוב. הפעוט מוטח ארצה. הילדים היהודים בועטים בו בעודו מוטל על הקרקע. ילד שלישי, כנראה יהודי אף הוא, צופה בהם ממרחק.

ההתקפה שאירעה לפני כחצי שנה, צולמה במדרגות סמוך לשכונת תל רומיידה בחברון. משטרת חברון עדיין חוקרת, בניסיון לאתר את המעורבים. סרט הווידיאו, השמור במחשביהם של כמה קציני צבא ומשטרה, מעולם לא הוקרן בציבור. איכשהו, הצפייה בו מצמררת יותר מכל מה שנכתב או שודר השבוע בחברון.

''נמאס מהם, פשוט נמאס'', ''הארץ'', 20.1.2006

עד כאן הציטוט מכתבתו של עמוס הראל.

חצי שנה המשטרה ''חוקרת'', ואין לה ממצאים. ככה זה כאשר משטרת אפרטהייד חוקרת מתנחלים.
מאין שואבים ילדי מתנחלים בני שבע ושמונה את דפוסי ההתנהגות לפיהם מותר להם להתעלל בילד פלסטיני בן 3? התשובה ברורה. החינוך הגזעני של ההורים מלווה בהתעמרות היומיומית שהם חווים בשכניהם הפלסטינים, מניבים את ההתנהגות הברברית.

פרופסור משה צימרמן מהאוניברסיטה העברית נתבע לפני מספר שנים בגין לשון הרע משום שייחסו לו את השוואת נוער המתנחלים בחברון לנוער ההיטלרי (''היטלר יוגנד''). אינני זוכר כרגע איך הסתיים המשפט, אולם לאחר שאני קורא את הקטע מרשימתו של עמוס הראל, אני שואל את עצמי, אולי ההשוואה בכלל גורמת עוול לנוער הגרמני של שנות ה-‏30?
הייתי ילד בן שלוש בגרמניה ההיטלראית, בימים החשוכים שלאחר ליל הבדולח, אבל
ילדים גרמנים בני שבע ושמונה לא חבטו בי ולא התעללו בי.
מתנחלי חברון הם בבחינת צלם בהיכל. יש להסיר את השיקוץ בכל דרך אפשרית.

---