הגיגים לכבוד העברית

באקראי קראתי בעיתונות כי זה הזמן לחגוג מאה שנה לתחיית השפה העברית – והכותב, שהוא בנו של סופר ומשורר זכור לטוב [אשר היה גם חתן תנ''ך] יצחק שלו, סיים את דבריו על השפה העברית במשפט הבא:

אבל העברית שלנו דלה ופשוטה. למה? כי בבית ספר לומדים יותר דקדוק משפה, ובאקלים (מלה לועזית) התרבותי השורר כאן, שפה טובה לא מעניקה לבעליה יתרון, ושפה עלובה לא סוגרת בפניהם דלתות.

''ידיעות אחרונות'' 7 בינואר 2005

וכי מה סבר הכותב – שבמדינת עלייה יסגרו דלתות בפני העולים, שמטבע הדברים מתקשים בשפה בראשית דרכם? אלא שמעז יצא מתוק, ואף שאיני סבור כי השפה העברית קמה לתחייה לפני מאה שנה – איני דוחה הזמנה לחגיגה, במיוחד כשמדובר בשפתי, אהבת נפשי.

והנה מאמרו של הראב''ע [רבי אברהם אבן עזרא, 1165-1090], שכה אהב את הדקדוק העברי, הוא אותו הדקדוק הנלמד בבתי הספר:

זאת ראה לנכון הראב''ע לכלול בהקדמתו לספרו ''יסוד דקדוק''. אכן ניכרת אהבתו לשפה העברית מכל יצירתו הענפה בפרשנות התנ''ך, בשיריו – חול וקודש, בספרי האסטרונומיה שלו ובספרי המתימטיקה אותם כתב. בכל אלה, שימשה לו לראב''ע השפה העברית אכסניה יצירתית ותבונתית. וכמובן, השפה קלטה לטובה השפעות של שפות אחרות, וכדוגמא תובא הארמית, אשר מהווה כיום חלק מובנה בשפה המשפטית בת ימינו.

[טעמיהם במקום טעמיהן – לא מקובל אך ראה המקור לשפה העברית – התנ''ך – בפרשת שמע ישראל: במדבר טו', ל''ט וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹת יְהוָה, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם].

אמנם אליעזר בן יהודה [1922-1858] זכה לתואר מחדש השפה העברית, אך לא הייתי מעניק תואר זה לאף אדם ולאף קבוצה, והטעם לכך הוא שהשפה העברית הייתה במשך אלפי שנים שפה בה יצרו קראו דיברו ולמדו ברציפות, והסופרים והמשוררים, ההוגים והיוצרים, השתבחו בה. כדי להמחיש טענה זו, נניח לרגע כי השפה העברית גוועה לפני מאה שנה עד כדי שהייתה זקוקה להחייאה – ולאור הנחה זו נבחן ללא פניות סקירה של היוצרים בעברית בתקופה האמורה. לו הנחה זו הייתה נכונה, לא היינו אמורים לאתר סופרים ומשוררים בני השפעה בתקופה האמורה, שפעלו וכתבו בעברית. אלא שבעיון ב''אנציקלופדיה עולם חדש'' כרך מספר 6 בפרק הדן בספרות עברית, יש רצף של סופרים בעלי השפעה וידועי שם, גם בתקופה האמורה [סביב שנת 1900], ועליהם נמנים: ביאליק, טשרניחובסקי, של''ג, פרוג ועוד עשרות אחרים המוזכרים שם, ורבים שלא נכללו מסיבה זו או אחרת בספר – לא פחות ממה שהיה לפני תקופה זו ולא פחות ממה שארע לאחריה.

ייחודה של העברית הוא גם בכך שילד בן 6 בן זמננו קורא ומבין את מה שנכתב בלשון התנ''ך לפני אלפי שנים לכל הגרסאות – ''בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ'', וטובי הפילוסופים בני ימינו לא עמדו על סוד המשפט המובן הזה, כי לא ניתן להסביר לעומק החשיבה וההבנה את משמעות המלים: ''בראשית'', ''ברא'' ו''אלוהים''.

וייחודה של השפה הוא גם בכך שכאשר מתקין התקנים ומחוקק המשנה מתחבטים בסוגיות מונחים הנדסיים, הם משתמשים בטבעיות באותן מלים שמקורן בתנ''ך – ''מזוזה'' ו''משקוף'' מפרשת יציאת מצריים [כאן גם שם המזוזה היא החלק האנכי של מלבן הדלת והמשקוף הוא החלק האופקי העליון], ''כרכוב'' ו''מכבר'' [כברה] מפרשת בניית המשכן [ראה בהוראות למתקני תברואה תש''ל – 1970 את המונח מכבר], ועוד ועוד.

לפי המסורה, תחילתה של השפה הוא במגדל בבל. שם, כמסופר, התקבצו בני האדם כדי לבצע משימה הנדסית בלתי אפשרית – בניית מגדל גבוה עד מאוד, וזאת כמובן בניגוד לכלל הבסיסי ''של סוף מעשה במחשבה תחילה'', כי בטרם תחילתה של הבנייה, היה דרוש להכין תוכנית אשר תכלול מן הסתם גם את גובה המגדל. ברור לכל כי כאשר המשימה היא ללא הגבלת גובה, דינו של המבנה נחרץ להריסה כבר מלכתחילה, כי יסודותיו כבר נבנו במתכונת מסוימת שאינה מתאימה לכל גובה שהוא, אלא מהווה הגבלה לגובה המגדל, ועוד, יש בעיות תפקודיות המגבילות את גובה המגדל כפי שמפרטן הראב''ע בפירושו לתורה – עד שיעלו את הטיט למעלה, הוא כבר יתייבש בדרך, ועד אשר יביאו את המים לפועל הניצב בראש המגדל, ירצה זה המוביל לגמוא את הכמות. במחשבה תחילה, שמהותה תכנון, הו יודעים מראש כל הדרוש ולא נבלמים בהריסה. לפיכך, מוסר ההשכל של מגדל בבל הוא גם בנושא ההנדסי כאמור.

בנוסף, הריכוזיות אותה אבו בוני המגדל לא צלחה להם, וה' הפיצם לכל עבר ובלל שפתם – במקום שפה אחת לכולם, קבע ה' שפות לכל עם בנפרד. זהו כמובן מוסר השכל נוסף לפרשת מגדל בבל, והוא, שטוב לאנושות כי תיפרד לעמים ולשפות, ולא טוב לה – וגם לא ייכון ולא יהיה – שלטון מרכזי ושפה אחת. אף ששפת האספרנטו נוצרה על ידי יהודי, הרעיון הזה מנוגד ליהדות, לפחות על פי מגדל בבל.

ומבין השפות, נראית לי העברית כשושנה בין החוחים, ואוי לו ליוצר השונא את שפתו - ויוצר בה.

אסיים בנימה קלה, אף מבודחת, בהבאת מכתב ותשובה מספרו של ישעיהו ליבוביץ ''רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ'' שנכתב אחר פטירתו:

המכתב:

18/5/1993מר ישעיהו ליבוביץ, שלום!

ראשית, אשאל לשלומך ולשלום משפחתך, אף על פי שאינך מכיר אותי (מקווה שזו לא חוצפה). מאחר שהשפה העברית חשובה לי מאוד, ומשתדל להבחין בלא מעט דברים בה, ברצוני לשאול את דעתך במספר מלים. למשל המלים:

כעסן
רגזן
עצבן
חרון
קצף
זעם
חמה

אף על פי שבמילון [א' אבן שושן] העברי המרוכז כולן מילים נרדפות, עדיין חושב שיש שוני ביניהן. אודה לך מאוד אם תעשה האבחנה הזו לגביי משום שלא מצאתי בשום מקום הבדל. דבר נוסף, מהו מקור מלים אלו?

מאחל כל טוב, מודה לך, מ'.

התשובה:

20/5/1993למ' שלום,

המלים שציינת מונחים נרדפים הם, והשימוש בהם בהקשרים שונים הוא עניין סיגנונו של הדובר או הכותב.

דומה לזה ההבחנה בין:

כסיל
אוויל
פתי
סכל
טיפש
שוטה
בברכה, י''ל.