פורום ארץ הצבי Enter the forum
Articles
Discussions
About FAZ
FAZ people
columns
Links
Previous page
Bulletine Board

SearchFeedbackAdd to Favorites
RSS Feed
מה זה?
רחל והשמאל - בגידת החברים
אורי מילשטיין (שבת, 15/06/2002 שעה 1:03)


רחל והשמאל - בגידת החברים

אורי מילשטיין




רחל המשוררת נפטרה לפני שבעים ואחת שנים, בת 41, בודדה בחדר המיון בבית החולים ''הדסה'' בתל אביב, ביום חמישי, כ''ט ניסן תרצ''א, 16 באפריל 1931. האביב היה אז במלוא פריחתו. חמש שנים לפני כן חזתה רחל את הרגע הזה בשירה: ''כאלה באביב ימותו'':

כָּאֵלֶּה בָּאָבִיב יָמוּתוּ,
אֲנִי יוֹדַעַת זאת,

חַיִּים יִגְאוּ, חַיִּים יָרנּוּ
בְּרִבּאוֹת קוֹלוֹת:
כָּל הַדְּבָרִים יִהְיוּ לְפֶתַע
גְּלוּיִים לְמֵרָחוֹק
וְהָאָדָם יִבְטַח בְּאשֶׁר
בְּהִיר נֶפֶשׁ כְּתִינוֹק:
חִידַת חַיִּים תִּהְיֶה מוּבֶנֶת,
צוּקַת חַיִּים - קַלָּה.

כָּאֵלֶּה בָּאָבִיב יָמוּתוּ -
בְּרָכָה הִיא אוֹ קְלָלָה?


בתל אביב, החיים גאו אז ורנו בריבואות קולות. חבריה של המשוררת שנפטרה, מנהיגי ''תנועת העבודה'', הלכו באותם הימים מחיל אל חיל בהשתלטותם על הישוב היהודי. השאיפה לעצב אדם חדש וחברה החדשה, שגובשה עשרים שנה לפני כן על ידי ''חבורת כינרת'', התגלגלה לגיבוש השקפת עולם בולשביסטית, שבה המפלגה היא חזות הכל, זאת אומרת - רצונם של מנהיגי המפלגה שהאדם והחברה משרתים אותם ואוי לו למי שמבקר אותם או ממרה את פיהם. הביטוי לכך היה בהקמת מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא''י) ב-‏1930, כמכשיר בידי חבורת בן גוריון לעיצוב אליטות, שתאפשרנה לו, לחבריו וליורשיו לשלוט ביישוב היהודי ובמדינת ישראל העתידה לקום למשך שנים רבות.

עבור הבולשביזם הציוני, האדם לא עוד היה מטרה, אלא מכשיר. גם רחל בלובשטיין היתה מכשיר שפרסם אחת לשבוע שיר ב''פראבדה'' (עיתון ''דבר''). שיריה של רחל ב''דבר'' של יום שישי היו עמוד האש של התנועה כולה, כפי שהיו שיריו של נתן אלתרמן באותו עיתון בשנות הארבעים. אבל אלתרמן קיבל משכורת מן העיתון ורחל קיבלה פרוטות אחדות - תשלום לפי שורות. היה זה לעג למשוררת החולה שהמחסור החמיר את מחלתה וחבריה חגגו כשליחי החלוצים בבתי מלון בכל רחבי העולם.

''כל יום ממית אותי המתת מה''

משגברה מחלתה המנהיגים הרחיקו את חברתם לסנטוריום בגדרה וסרבו לתחנוניה להחזירה לתל אביב. היא לא עניינה אותם יותר, כי הרי המכשיר חדל למלא את ייעודו. רחל התחננה באמצעות משלוח פתקים לידידתה הצעירה ברכה חבס להחזירה לתל אביב:
פתקה ראשונה: ''ברכה, ברכתי, השלום לך? רשלנותך לגבי ה'כלכלה' מדאיגה ומצערת אותי. אל נא אהיה לך לדוגמא!...להתראות בשבת, הלא? רחל.
דרישת שלום לאחותך''.
פתקה שנייה: ''יום שלישי. ברכה. היוכל מישהו לבוא מחר בבוקר (יום רביעי) על מנת להסיע אותי הביתה? כל רגע פה בעוכרי {ההדגשה במקור}. העיקר למצוא את הבחורה המטפלת. ברכה, עשי עמדי את החסד הזה כאשר רבים לפניו, כי הרי את טובה, טובה!''
פתקה שלישית: ''ילדה חמודה! אם ידך היא זאת, היד הנעלמה אשר דאגה לאחוזת-קבר בשבילי, הרי פייסתיני ומרקת את כל חטאיך. האראך עוד בטרם שאלך ואינני? רחל''.
פתקה רביעית: ''ברכה שלנו. עשי עמדי חסד של אמת וסרת אלי בהקדם האפשרי ב'עניין', היי שלום! רחל''.
פתקה חמישית: ''ברכה, אני נכנעת להחלטה להיות פה עוד שבועיים. אבל אין לי כוח לזה. אנא. ברכה, קחיני מפה, הצילי את נשמתי! העיקר למצוא בחורה (כל מנהיגי תנועת העבודה לא היו מסוגלים למצוא מטפלת לרחל! - א.מ.). עשי זאת, ברכה, לכל המאוחר עד 21 לחודש. כל יום ממית אותי המתת-מה''.
פתקה אחרונה: ''ברכה. ברכת-שמֵי-סתווי! הידעת את יום ה'מסיבה' ולא רצית לבוא, או לא ידעת ועל כן לא באת? כל-כך חסרת לי. בייחוד באילו רגעים כשיש צורך להחליף רשמים בתוך כדי העפת עין באלכסון...אותן 'עיני פשתן' (בסגנון של עורך 'דבר'), עם זיק ההומור בהן, נעדרו ב'טרקלין הספרותי', ובכדִי ביקשתין. ונסיעתך למדינת הים? אל, אל, אל תעזבינו. רחל''.
עדה גולומב, רעייתו של אליהו גולומב, איש הביטחון של בן גוריון ואחותו של משה שרת, ''הדיפלומט'' של בן גוריון, סיפרה במכתב לאחיה, יהודה שרת, ש''שהייה זו בסנטוריום דווקא קירבה את הקץ. האקלים שם השפיע כנראה רע. במצב בריאות כל-כך רופף אסור היה כנראה להחליף את אוויר תל-אביב, אשר הייתה כל-כך רגילה אליו, באוויר אחר, שונה כל-כך ממנו. חוץ מזה, הרופא והפרסונל היו מאוד לא נעימים. בדידותה שמה הייתה נוראה. ימים אחדים אחרי בואה שמה, נתקבלו ממנה ידיעות עם בקשה אחת: לקחת אותה משם בחזרה''.

רחל לא שרדה עד 21 באפריל, היא החלה לגסוס ב-‏15 באפריל. שירה האחרון ''מֵתַי'' שנמצא אחרי מותה על הכוננית בחדרה בסנטוריום מלמד שהיא חשה כי כל חבריה נטשוה:
הֵם בִּלְבַד נוֹתְרוּ לִי, רַק בָּהֶם בִּלְבַד
לֹא יִנְעַץ הַמָּוֶת סַכִּינוֹ הַחַד.

בְּמִפְנֵה הַדֶּרֶךְ, בַּעֲרב הַיּוֹם
יַקִּיפוּנִי חֶרֶשׁ, יְלַוּוּנִי דם.

בְּרִית אֱמֶת הִיא לָנוּ, קֶשֶׁר לֹא נִפְרָד
רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי - קִנְיָנִי לָעַד.
מה שאבד לה - זה חלומה של ''חבורת כינרת'' לברוא אדם חדש ולכונן חברה חדשה בארץ ישראל, בהתאם לעקרונות סוציאליסטים. בבדידותה בגדרה הגיעה רחל מסקנה כי ''האדם החדש'' גרוע מן הישן, ו''החברה החדשה'' אוכלת את טובי בניה.

יצירת התשתית הערכית של השמאל

עשרים ושתיים שנים לפני זה, בשנת 1909, טיילו בארץ ישראל האחיות רחל ושושנה בלובשטיין, בנותיו של אחד האנשים העשירים ברוסיה, איסר לייב בלובשטיין, בדרכן לאיטליה ללמוד ציור, אמנות ופילוסופיה. השתיים החליטו לוותר על הלימודים באיטליה ולהשתלב בבניית הארץ. השפיעו על החלטתן, חינוכן הציוני ושניים מן האישים הבולטים של העלייה השנייה: א.ד. גורדון ונוח נפתולסקי, שאותם הן פגשו ברחובות. ב-‏1910 הצטרפה רחל לאגרונום אליהו בלומנפלד ולמייסדת החינוך החקלאי לבנות בארץ, חנה מייזל, בנטיעת עצי זית ושקד על הר הכרמל. ב-‏1911הגיעו רחל וחנה מייזל לכנרת והקימו שם את חוות הלימוד לנערות.

רחל בילתה שנתיים בעמק הירדן. ב-‏1913 היא נסעה בלחצה של חנה מייזל, לצרפת ללמוד חקלאות. השנתיים בעמק הירדן אלה היו קריטיות, לא רק לרחל ולשירתה, אלא גם לשמאל הציוני ולתשתית הערכית של היישוב היהודי ושל מדינת ישראל עד היום: בשנתיים אלה פיתחה ''חבורת כינרת'' את האידיאולוגיה של השמאל הציוני שעיקריה הם: א. לא עלינו לארץ ישראל לכבוש מולדת אלא לגאול מולדת; ב. לא לגיטימי להפעיל כוח על מנת להשיג מטרות לאומיות; ג. מטרתנו היא לברוא אדם חדש וחברה חדשה בהתאם לאידיאלים הסוציאליסטים שהבאנו מרוסיה. חברה חדשה, אינטימית, זאת תחליף את מוסד המשפחה המסואב שמאפיין את החיים הדקדנטיים בגולה.

שלושת האנשים המרכזיים באותה חבורה היו א.ד. גורדון, רחל בלובשטיין וברל כנצנלסון. בן גוריון שלא היה אידיאולוג שאב מן השלושה סיסמאות-עזר להשתלטותו על המערכת הפוליטית של היישוב היהודי. השלושה קיימו בניהם לא רק דיאלוג אידיאולוגי, אלא גם קשרים רומנטיים, והמתח ביניהם היפרה לא רק את התפתחות התנועה הקיבוצית, את הקמת ההסתדרות וחברת העובדים ב-‏1920ואת אופיו הבלתי לוחמי של ארגון ה''הגנה'', אלא גם את ההשלמה עם חלוקת הארץ ב-‏1947, כאשר שלושתם כבר לא היו בין החיים, וגם את הסכם אוסלו ב-‏1993, פרי יוזמתו של יוסי ביילין, מן הבולטים בדור הנכדים, ושנחתם בידי הנציג הבולט של דור הבנים - יצחק רבין.

הסובבים את רחל בעמק הירדן לא היו זקוקים לשליטתה בלשון הכתיבה באותו שלב. היא שלטה על לשון נדירה יותר: לשון השיח הישיר, ''אני - אתה'' כתפיסת הפילוסופים הדיאלוגיים. עצם נוכחותה עורר את המנהיגים החברתיים, א.ד. גורדון וברל כצנלסון, לחשוב שהאידיאלים שלהם הולכים ומתגשמים לנגד עיניהם - ברחל ובקשרים האינטימיים איתה ועם אחרים. המגע הישיר איתה העלה אותם לפסגות אליהם לא היו מסוגלים להגיע בלעדיה. איתה הם חוו תקשורת-על ולכן דבקו בה. היא הייתה המוזה האידיאית שלהם, אף שלא תמיד הם הודו בכך, ולעתים התבטאויותיו של ברל כצנלסון סתרו זאת, לכאורה.

רחל עיצבה את דור החלוצים בהשפעה ישירה על מנהיגיו לא פחות מאשר באמצעות שיריה. רחל ושיריה היו בשבילם הוויה אחת. בניגוד למקובל בקרב אנשי אקדמיה, רחל לא ביטאה בשיריה רעיונות של האידיאולוגים, אלא את הרעיונות שהיא עצמה פתחה ועצבה חמש עשרה שנים לפי כתיבת השירים. את הדיאלוג הנפשי הזה, שבין ברל כצנלסון לרחל, ואת השפעותיה של רחל על ברל ועל התפתחות אישיותו, הגותו ופעילותו, לא הבינה למשל השליחה האקדמית של מורשת מפא''י, הביוגרפית של ברל כצנלסון, הפרופסור להיסטוריה, אניטה שפירא, שקידומה המדעי, עד היותה דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב, ראש המכון להנצחתו של יצחק רבין, ומעניקה פרסי ישראל על מפעל חיים, בא לה, במידה רבה, בזכות ספרה ''ברל'' והשירותים שהיא עשתה באמצעות הספר הזה לשמאל הישראלי. היא גם נחשבת מזה שנים רבות לביוגרפית הרשמית של יגאל אלון, ביוגרפיה המתמהמהת לבוא, אולי מפני שהמפגש עם העובדות האמיתיות בקשר לאלון ובקשר לפלמ''ח הבהירו לה שכל תפיסת עולמה וכל התיאוריות שלה באי הבנה יסודן.

ב-‏1925 הבין גורדון שברל היה מניפולטור של עוצמה פוליטית ושליטה על בני-אדם, ושהוא לא התכוון ברצינות ליצור בארץ-ישראל חברה חדשה. במכתב לבתו יעל הוא כתב: ''אנשי אחדות-העבודה טועים. המרגיז בהם - {הם} בטוחים כי כבר מצאו את האמת ואת הטוב, עד כי מי שלא הולך בדרכם הוא או מטומטם מוח ולב או בכלל אדם גרוע, או שניהם כאחד''. מי שהיה לוקח ברצינות את הדיאגנוזה של גורדון על אחדות העבודה ועל גלגולה המאוחר - מפלגת העבודה, לא היה מתפלא על רצח האופי שעשו האינטלקטואלים שלה לבנימין נתניהו ולאריק שרון. נקמתו המאחרת של גורדון היתה שאחרי חמש עשרה שנים התייחסו מנהיגי מפא''י לברל כפי שהאחרון התייחס לגורדון.

על יחסה המורכב של רחל ל''חבורת כנרת'' בשנת חייה האחרונה, כתבה בשירה ''אוויר פסגות''
הַפַּחַד הַמַּדְאִיב - פֶּן נַעֲכר
זִכְרוֹ שֶׁל רֶגֶשׁ מֵת,
אִם בְּמַגָּע לֹא-רךְ אוֹ בְּמַבָּט לֹא אוֹר.
בְּאמֶר לֹא אֱמֶת.

נָסךְ עַל הֶעָבָר! אֵלָיו מֻצְמָד
הוֶה, וְאִם נִכְשָׁל -
כְּתַיָּרֵי הָרִים בַּחֶבֶל הָאֶחָד:
הַתְּהוֹמָה אוֹ אֶל עָל.

בִּבְרִית הַעְפָּלָה - חַיֵּי אֱנוֹשׁ -
קֻדַּשְׁנוּ - אָח, אָחוֹת.
נֵדַע-נָא עַלִּיזִים וּזְקוּפֵי ראשׁ
לִנְשׁם אֲוִיר פְּסָגוֹת
ב-‏1930 מסתבר שהזיכרון חי אבל הרגש מת. הזיכרון הזה של חבורת כנרת, שהיה יקר אז לרחל יותר מכול, עלול היה להתעכר על-ידי ''אוֹמֶר לא אמת''. דהיינו - מניפולציות מילוליות ומיתוסים. לפיכך, ''ברית ההעפלה'', היא הברית שיצרה רחל ושלמעשה לא נכרתה; היא התנאי ההכרחי, לדעתי, לנשום אוויר פסגות, עליזים וזקופי ראש, אפילו שהמציאות חמורה ומדכאת. במבט לאחור, דומה שרחל נשמה אוויר פסגות גם בעמק הירדן, גם בעליית הגג ברחוב בוגרשוב בתל אביב וגם בסנטוריום בגדרה. כי הפסגות היו חלק מאישיותה היוצרת. מבחינה אישית ומשפחתית כתבה רחל בשיר הזה צוואה: לא לפגוע באוויר פסגות על-ידי ''אוֹמֶר לא אמת''.

הגרוש מדגניה א'

את רוב ימי מלחמת העולם הראשונה בילתה רחל ברוסיה בתנאים קשים מאוד. היא חזרה ארצה באוניה ''רוסלן'', הראשונה שהפליגה מרוסיה לארץ ישראל ב-‏1919. היא ירדה מייד לעמק הירדן והצטרפה לקבוצת דגניה א'. בקבוצה ראתה רחל את משפחתה האמיתית על פי המודל שהיא עצבה לפי מלחמת העולם עם גורדון וברל. אחרי כשנה, לאחר שאובחנה בה מחלת השחפת החליטו חברי דגניה א' לסלקה מן הקבוצה מעשה שלא יעשה בשום משפחה מסורתית ואמור היה לא להיעשות במשפחה הקיבוצית ''האידיאלית''.

סיפרה הדסה ורדי, בתם של חיותא ויוסף בוסל, ממייסדי דגניה א': ''ד''ר זונפלד סיפר אז לחברים הקובעים בקבוצה - אז עוד לא הייתה מזכירות נבחרת - סיפר לתנחום, לאמא, על המחלה של רחל. הייתה התלבטות גדולה, ממש מצוקה, איך להגיד לה, וכנראה שבחור צעיר אחד, גלעד (שמטרלינג) נתבקש לדבר איתה. לא ידוע איך ומה נאמר שם, כי זה היה בארבע עיניים, אבל היא מאוד נפגעה. היא מעולם לא השלימה עם מחלתה. היא רצתה להישאר בקיבוץ, אהבה את עבודתה עם הילדים. בשבילה זו הייתה מכה איומה. כששכבה בבית החולים בצפת, אימא כתבה לה, לא ידוע מה, אבל ידוע שרחל ענתה, כמה קשתה עליה הבשורה שלא תוכל להישאר בדגניה. וכמה נפגעה מגלעד, שאמר לה, כך היא כתבה, 'את חולה ואנחנו בריאים. ולכן את צריכה לעזוב'''.

הד לשיברון-לבבה מצאתי ברשימה שכתבה דבורה דיין אמו של משה דיין: ''...עוד מפוזרים מכתביה בין חבריה. ורבים הדברים שלא ידענו לשמור עליהם. כמו שלא ידענו גם לשמור על דבר יותר גדול, על רצונה של רחל לחיות בכפר למרות מחלתה. אינני שוכחת את המצוקה הגדולה במשקינו באותם ימים; מובנת המעשיוּת היתרה בהתחלת בניין משקינו החקלאיים, אבל אין להתיר מעצמנו את הצל של הלילה הנורא כאשר הוגד לרחל: את חולה ואינך יכולה להישאר בין בריאים. אמת גלויה. ולא הייתה אז התייעצות והתאמצות מספיקות כדי לבקש מוצא. הרבה פעמים סיפרה רחל על הלילה ההוא שזכרה אותו על כל פרטיו. 'ענן כבד ושחור ירד עלי, הוא חנק אותי. רציתי לצעוק ולא יכולתי'''.
ותיקי דגניה א', לרבות הידועים כידידיה ומעריציה של רחל, לא בחמדה נזכרו בלילה ההוא, שבו גבר חוק הג'ונגל על חזונה של חבורת כנרת, על העקרונות האידאולוגיים של הקבוצה ועל החמלה והאהבה לאשה החולה, שאז עדיין לא הייתה מפורסמת. סביר להניח שאילו קרה הדבר כעבור עשר שנים, כשהייתה ידועה כמשוררת החלוציות, לא היו מגרשים אותה מקבוצתם. גירוש רחל הוא ביטוי להסתאבות החזון ולחוסר הריאליות שלו, כבר בימיו הראשונים. גירושה של האישה מן ''החברה החדשה'' (קבוצת דגניה א'), אישה שחוללה יותר מכל אדם אחר את חזון החברה החדשה - משווה לאירוע ממדים של טרגדיה חברתית ותרבותית.

לימים טענו אנשי דגניה א' שרחל יכלה לקבל עזרה מאביה (שהיה אז בן 87 וזקוק היה אולי בעצמו לעזרה, גם אם לא מבחינה כספית) ומבני משפחתה הרבים. מעולם לא הביעו ותיקי דגניה א', ילדיהם וצאצאיהם, חרטה. מעולם לא הודו בחטאם, ולא הכירו בסתירה שבין עקרונות חיי השיתוף, העזרה ההדדית ושאר ערכי הקבוצה, לבין ההחלטה להרחיק את רחל. על-פי הגרסה לעיל, של הדסה ורדי, אין כלל ספק - רחל לא רצתה לעזוב את דגניה א'. היא גורשה משם. ואחריות רבה רובצת על אמה של הדסה, חיותא בוסל.

הדסה ורדי אמרה: ''מדוע בכלל נחוץ לשוב ולדבר על העניין הזה. התרגזנו ודי, אנחנו כבר רגילים. אם יש כאלה שרוצים להחזיק בגרסה הכוזבת ההיא (איזו ''ההיא''? הרי הגרסה של ורדי היא המרשיעה ביותר - א.מ.), שימשיכו לחשוב. אנחנו יודעים את האמת וזה מספיק. אנחנו לא מאושרים לשוב ולדוש בעניין'' (האם ''אושרם'' של הבנים הוא שמכתיב את חקר האמת? - א.מ.).

לפי העיתונאי ארנון לפיד, ''ותיקות דגניה א' אינן יכולות להתייחס אל הפרשה כאל סוגיית מחקר ספרותי בלבד. לגבי דידן, ה'רכילות הנבזית הזאת', 'ההשמצות האלה' (שמפיצה, כמסתבר, בת קיבוצן הדסה ורדי - א.מ.) הן בבחינת נגיעה בציפור הנפש, פגיעה בשם הטוב של דגניה א'''.

חוסר יכולת להודות בשגיאות, אפילו כאשר העובדות הן חד-משמעיות ואינן שנויות במחלוקת, היא תופעה רווחת בציוויליזציה הנוכחית, והיא אחד הגורמים להסתאבות ההכרחית של ארגונים וחברות אנושיות לרבות התנועה הקיבוצית והשמאל הישראלי. חבורת כינרת התיימרה לברוא ציוויליזציה חופשית, מוסרית ושרידותית יותר, ובמקום להיטיב את המציאות, היא הרעה אותה. כמו בולשביסטים אמיתיים, התבצרו אנשי דגניה א' ותומכיהם בתק''ם ובתנועת העבודה הישראלית, בצדקנות עשויה מלבֵנים של חטא. החברה החדשה והצודקת היתה לחברה מסואבת ורשעה. זהו סיפורה של ההסתאבות הציונית.

כשכתבתי על כך לראשונה, באמצע שנות השמונים, השקיעו אנשיה דגניה א' ותומכיהם, הפזורים בכל הארץ, מאמצים אדירים כדי לערער את אמינות דברי. מרכז התנועה הקיבוצית המאוחדת סייע להם בכך, כפי שהעיד באוזנַי המזכ''ל, אהרון ידלין. לפי עדותו - אגודת דור הפלמ''ח ויושב הראש שלה, דאז, נחום שריג מקיבוץ בית השיטה, עטו על ההזדמנות, כדי שיוכלו לערער את אמינות מחקרי על מלחמת העצמאות ועל הפלמ''ח , שהוא פרי-ההילולים של החברה החדשה. והנה, הולך ומסתבר, על-פי הניתוח הזה וניתוחים דומים, שפרי הילולים זה מקורו בחטא ואינו אלא פרי באושים. לאנשי דור הפלמ''ח ותומכיהם היה עניין שרידותי לסתור את הגילוי שלי על גירושה של רחל, כדי שיוכלו לסתור את חשיפת תפקודם. על מעשים כאלה כתבה רחל ב''אֲוִיר פְּסָגוֹת'': ''אֹמֶר לֹא אֱמֶת''.

יותר משפגע הגירוש ברחל, פגעה בה ההכרה שהתנפץ החלום ליצור אדם חדש וחברה חדשה בארץ-ישראל. רחל הכירה את העיקרון הסוקרטי: ''דע את עצמך'', וידעה שהאופן שבו נהגו אנשי חבורת-כנרת כלפיה, הוא האופן שבו הם מתנהגים ביחס לכל דבר ועניין. אלה שגירשו אותה פעלו על-פי העיקרון - אדם לאדם אויב. באחד משיריה היא כתבה על הגירוש:
בַּלַּיְלָה בָּא הַמְבַשֵּׂר
עַל מִשְׁכָּבִי יָשַׁב,
בָּלְטוּ עַצְמוֹת גֵּווֹ אֵין-שְׁאֵר,
עָמְקוּ חוֹרֵי עֵינָיו.

אֲזַי יָדַעְתִּי כִּי נִשְׁבַּר
הַגֶּשֶׁר הַיָּשָׁן,
שֶׁבֵּין אֶתְמוֹל לְבֵין מָחָר
תָּלוּ יְדֵי הַזְּמָן.

אִיֵּם עָלַי אֶגְרוֹף רָזֶה,
נִשְׁמַע לִי צְחוֹק זָדוֹן:
אָכֵן יְהֵא הַשִּׁיר הַזֶּה
שִׁירֵךְ הָאַחֲרוֹן!
כתבה חברתה של רחל, חיה רוטברג:
''נפתחה הדלת ורחל נכנסה. היא שבה מדגניה. היא חלתה ויצאה משם. לא סיפרה מלה על אשר עבר עליה, אבל אני ידעתי. מן היום ההוא הייתה באה אלינו יום יום, היינו מפליגות בטיול על גבעות החול של תל-אביב עד הערב... ישבנו על תלולית-חול מול הים. רחל הוציאה מכיס שמלתה מחברת מקופלת, פתחה אותה ואמרה: רצוני להקריא לך סיפור שתרגמתי מצרפתית בשביל 'מולדת' שפיכמן עורך, הרי עלי להתפרנס. תוכן הסיפור היה איש בודד, חולה אנוש, מתדפק על דלתי בתי-חולים וגווע שם בבדידותו. הסיפור לא עניין אותי, היא לא גמרה את קריאתו עד תום ואני חשבתי: היא בחרה את הסיפור הזה כי גורלה כגורל גיבור הסיפור. מסיבת מחלתה נדחתה כעת מדגניה, מבלי שאיש ידאג לה, וכן תידחה ממקום למקום עד שתגווע בבית-חולים''.

יומה האחרון

ביום רביעי, 15 באפריל בצהריים, גברה מאוד מחלתה. ד''ר צבי כיתאין, שטיפל בה בגדרה, שלח אותה לבית-החולים הקרוב ביותר, בעגלה רתומה לשני סוסים, במרחק שעות רבות של טלטולים (לא נמצא מימון להסיעהּ במכונית). האחות וילקיס, ד''ר כיתאין והמשוררת הגוססת יצאו למסע הייסורים האחרון שלה, מגדרה לתל-אביב, לבית החולים ''הדסה''. רחל חשה כנראה שזה היום האחרון בחייה. היא רצתה להיפרד מן המושבה שהייתה תחנתה הראשונה בארץ-ישראל, ומאהבת-נעוריה.

''אני מבקשת לסטות מן הדרך ולהיכנס לרחובות'', אמרה לרופא.
''אסור לנו לאבד זמן. מוכרחים להגיע בכל המהירות לבית-החולים!'' ענה ד''ר כיתאין.
''אני מבקשת להיפרד מרחובות ומאדם אחד''.
''ממי?''
''מנקדימון''.
''פנה לכיוון רחובות'', אמר הרופא לעגלון.

העגלה נעצרה בחצר ביתו של נקדימון אלטשולר, ברחוב עזרא. יותר מעשר שנים לא התראו. בשנים אלה הייתה רחל למשוררת של דור החלוצים, התאהבה בגברים רבים אחרים וידעה שׂשׂונות זעירים מעטים, ואכזבות רבות. נקדימון היה עתה איכר ובעל משפחה.
''יצאתי אליה'', סיפר נקדימון אלטשולר. ''היא שכבה בעגלה. לא צריך היה לומר לי מי הבאה. ראיתי לפני שלד-אדם. שׂערה הנהדר נהפך לקש יבש, פניה העדינות והעליזות, המחייכות ולועגות תמיד בדו-משמעות שגבר לא ירד לסוף פִשרה, היו עתה צמוקות ונפולות. קמוטות. עמדתי והתבוננתי בה והתחלתי מתייפח. עיניה הכחולות, שהיו כשמי-אביב, התבוננו בי, ודמעה בודדה התגלגלה על לחיה. חשתי: היא אינה מסוגלת לבכות והיא זועקת באֵלם, כחיה פצועה אשר חושיה מנבאים לה את מותה. היא אמרה, 'שלום נקדימון.' השבתי: 'שלום רחל.' והרופא נתן אות. העגלון אסף את המושכות, והעגלה הזדעזעה והחלה לנוע לאיטה. ראיתי שהיא חשה דקירה בגופה, התעוותה. שמעתי שיעול, כעין חרחור. העגלה התרחקה, הובילה לתל-אביב. אני ידעתי שלא נתראה עוד. עמדתי בחצר ביתי ובכיתי''.

''לא צריך, אני רוצה להחיש''

לפנות ערב הגיעה העגלה לבית-החולים ''הדסה'' שברחוב בלפור בתל-אביב. הרופא התורן השכיב את החולה, רחל בלובשטיין, בחדר מיון. ד''ר כיתאין, האחות וילקיס והעגלון עזבו, וחזרו, מן הסתם, לגדרה. שעותיה האחרונות של רחל עברו עליה בבדידות. במה הרהרה בשעות אלה? אולי בסיפור חייה. זה סיפור של נפילה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. זה סיפור של בגידה: היא הייתה הילדה היפה ביותר בגן. המוכשרת מכול. בת לאב מיליונר ולאם צדקת, שמכל רחבי רוסיה נהרו לשמוע את מוצא פיה. היא הייתה תקוותם של הוריה, נסיכתם של כל בני משפחתה המיוחסת, מושא חלומות של חבריה, מושא קנאתן של נשים רבות, גם של אחיותיה. היא הייתה יעלת-החן שוויתרה על לימודים גבוהים באיטליה ועל חיים נוחים בכל אשר תחפוץ, כדי להיות חלוצה. לנגן במגרפה, לצייר במעדר, לבנות את ארץ ישראל וליצור בה אדם חדש וחברה חדשה, במחיר ויתור על פיתוח כשרונותיה.

בגדו בה חבריה 'החלוצים' שבהם היא נטעה רעיונות חברתיים, שאותם היא ליטשה, שלהם היא העניקה כנפיים. בגדו בה בני-משפחתה. חברי קבוצת דגניה א' גירשו אותה מקבוצתם כאשר נודע להם שהיא חולה בשחפת והוכיחו לה שהחברה החדשה גרועה מהישנה. הגירוש מדגניה בתחילת שנות העשרים היה הכתובת על הקיר לשקר הגדול ששמו ''התנועה הקיבוצית''. רחל הכירה את השקר הזה על בשרה. אביה העשיר המופלג ואמה החורגת, שהתגוררו בתל-אביב, לא סייעו לה כמעט. אחיה, יעקב, נכנע לרעייתו, לוטה, וסירב לסעוד אותה בביתו. אהובֶיה, זלמן רובשוב, ברל כצנלסון ומשה בילינסון, שלא התנזרו מחסדיה אף כשהייתה חולה, הניחו לה לקמול בחוסר כול, ולבסוף כלאו אותה בסנטוריום בגדרה, כך שלא תעיק על מצפונם ולא תפריע להם בדרכם לבנות לעצמם קריירה ולפעול לבניית תרבות בולשביקית בארץ ישראל.

רחל הכירה אותם מקרוב. לא רק בה הם בגדו, אלא ברעיון החלוציות, בעקרון ההגשמה העצמית, בדת העבודה, בערבוּת ההדדית - בחזון של חבורת כנרת. ''החברים'' חיו בתנאים נוחים למדי בתל-אביב והטיפו לצאן מרעיתם לייבש ביצות ולסלול כבישים - לכיבוש העבודה העברית. במוחה החריף יכלה רחל לשער שהעבודה הקשה בחקלאות ובבניין תחזור להיות נחלתם של הערבים ושצאן מרעיתם של אבות תנועת העבודה ילְמדו מהם, מאבות התנועה, וינהרו לתל-אביב לחיות בנעימים. רחל ידעה כי מותה הקרב נגרם לא רק ממחלת השחפת אלא גם מן המחסור שהיה מנת חלקה לאחר שגורשה מדגניה א', וכן מן הייאוש, הבדידות והתחושה שכולם עומדים מנגד. היא כתבה על כך שלוש שנים לפני מותה:

פָּשַׁטְתִּי יָד לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים,
פַּת-רַחֲמִים זְעוּמָה;
יוֹמִי הֶעֱרִיב וְלִבִּי מַשְׁמִים,
דַּרְכִּי עֲגוּמָה.

אֲטוּמוֹת הֵן מֵאָז לְקוֹל הָרָעֵב
אָזְנֵי נָגִיד וְנָדִיב.
אַךְ לָמָּה אֶבְיוֹן לֹא רָאָה לַלֵּב
שֶׁל אֶבְיוֹן אָחִיו!...
איזו מין חברה חלוצית ו''צודקת'' בונים כצנלסון, רובשוב ובילינסון, איזו מין מדינה הם יקימו, בעוד שיחסם אליה הוא ביטוי לאופיים ולתפיסת-עולמם האגוצנטרית?! אם נגידים הם ואם אביונים, אוזניהם ערלות וללב אחותם המתייסרת אין הם שועים.

על מסקנתה האישית מן הבגידה שבגדו בה חבריה - מנהיגי תנועת העבודה הארץ-ישראלית, וקרובי משפחתה - היא כתבה בשירה ''גורל'':

הַיָּד הָעִקֶּשֶׁת
דּוֹפֶקֶת, דּוֹפֶקֶת עַל שַׁעַר נָעוּל;
הָעוֹר רֻפַּט,
נוֹטֵף עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל
דָּמָהּ הַמְּעַט.
אֵין עוֹנֶה, אֵין קוֹל.
בּוֹשֵׁשׁ הַשּׁוֹעֵר.
יְאַחֵר, יְאַחֵר רֶגַע נִכְסָף -
עַל הַסַּף
מֵתָה אֶפּל.
בלית-ברירה השלימה רחל עם גורלה וביקשה את נפשה למות. בשירה ''תמורה'' היא מצאה תמורה לגורלה האכזר:
הַגּוּף הָרָפֶה הַזֶּה,
הַלֵּב הַזֶּה הֶעָגוּם
יִהְיוּ לְרִבּוֹא גַרְגְּרִים שֶׁל עָפָר פּוֹרֶה,
לְכחוֹת אֲדָמָה הַצּוֹפִים לְיוֹרֶה
וּפוֹרְצִים עַלִּיזִים לָרוּם.

עִם בִּרְכַּת הַיּוֹרֶה אֶשְׁתַּרְבֵּב לַמֶּרְחָב
בֵּין סִדְקֵי אֲרוֹנִי,
בֵּין גּוּשֵׁי אֲדָמָה רָוִים,
וְאָצִיץ לְעֵינַיִם לֵאוֹת-הַשָּׁרָב
בְּעֵינַי - עֲשָׂבִים.
רחל נאנקה. האחות התורנית ניגשה אל האלמונית הגוססת להזריק לה סם מרגיע. ''לא צריך, אני רוצה להחיש'', אמרה רחל. בבוקר, אחרי שהתחלפו המשמרות, מצאה האחות האחראית את רחל ללא רוח חיים. השמועה פשטה: רחל איננה. לא נותר לקרובים ולידידים אלא לקיים את צוואתה:
אִם צַו הַגּוֹרָל
לִחְיוֹת רְחוֹקָה מִגְּבוּלַיִךְ -
תִּתְּנִינִי, כִּנֶּרֶת,
לָנוּחַ בְּבֵית-קִבְרוֹתַיִךְ.
עדה גולומב כתבה לאחיה: ''אחרי-הצהרים הלכנו אימא ואני ל'הדסה' ומצאנו כבר בבית הקטן אשר בקצה החצר תיבת-עץ ארוכה חומה, מכוסה פרוכת שחורה. שני נרות דולקים על איזה ארגז שבור למראשותיה, ויהודי זקן קורא תהילים. זה הכל. למחרת (יום ו') בבוקר הייתה ההלוויה. נשאוה מ'הדסה' עד בית מערכת 'דבר', ושם אחרי מלים קצרות של אז''ר הזקן, אשר ברש, וזלמן, הכניסו את תיבת העץ לאוטו שחור וישבו בו, ובעוד אוטו אחד מחברי מערכת 'דבר' (גם משה נסע), יעקב בלובשטיין האומלל, שפיגלמן, ברכה חבס, רחל רובשוב ושרה מלרוביץ (אמי - א.מ.), ונסענו. לשושנה (אחותה) טלפנו למטולה. טלפנו, בכלל, לכל קצות הארץ, ועל הַכֶּרֶךְ בכנרת התאסף קהל גדול אשר בא מנקודות שונות. כל ידידיה הישנים, כל מעריציה החדשים. קברוה בדממה. איש לא אמר אף מלה אחת. רק למחרת, במוצאי שבת, היו אזכרות בכל המקומות. ברל דיבר עליה בכנרת''.

אמי סיפרה:
''אני זוכרת את הפגישה האחרונה. האחרונה באמת, עם רחל. מסע ההלוויה החל בחצר בית-החולים. הקהל הרב ליווה אותה אל חצר בית הוועד הפועל של ההסתדרות ובית 'דבר', שהיה לביתה השני בשנותיה האחרונות. נאמרו דברי הספד, אחרי-כן עלו אחדים מהמלווים על המכוניות ונסעו צפונה. ישבנו באוטובוס ישן וחורק שהיו בו שני ספסלים. זה מול זה: חברי מערכת 'דבר', דודי יעקב ואני. על הרצפה היה מונח הארון הצר והארוך, עטוף בד שחור ועליו זרי-פרחים אחדים. ישבנו ושתקנו. איש איש ומחשבותיו וצערו וחשבון-הנפש שלו. הייתי המומה ולא יכולתי לבכות.
''הסתכלתי בפניהם של משה בילינסון, יצחק יציב, זלמן רובשוב (שזר). הם ישבו קפואים, כמוכי-הלם. פתאום פרץ רובשוב בבכי, ולחש את שירה של רחל:
הִנֵּה הִנֵּהוּ הַדְּוָי! הִנּוֹ חָשׂוּף עַל יָדְךָ,
קָרוֹב עַד כְּדֵי לְמַשֵּׁשׁ, נוֹרָא עַד כְּדֵי לְהַרְעִישׁ.
וְלָמָּה קַר הַמַּבָּט, לָמָּה הַלֵּב אָדִישׁ,
לָמָּה בְּצַעַר הָאָח לֹא יֵחַד צַעַרְךָ?

לֹא אָח דּוֶה לְדוֶה! רָפֶה סֵבֶל נָכְרִי
מֵעַנּוֹת הַסּוֹבֵל עַד-מָה, מֵהֲנִיעֵהוּ לָנוּד -
כָּכָה בְּארַח חַיָּיו עוֹבֵר הָאָדָם גַּלְמוּד,
כָּכָה בְּבוֹא יוֹמוֹ הוּא מוּטָל עֲרִירִי, עֲרִירִי -
''בחצר כנרת, ליד השובך, נאספו ידידיה של רחל מכל הארץ. הארון נישא במורד הגבעה, דרך הכביש, אל בית-הקברות שעל חוף הכנרת. מישהו גילה את פני רחל, פנים רזים מאוד, חיוורים ושקטים''.

חלפו שבעים שנה. נכדיהם של אבות השמאל הישראלי השולטים על כל המשאבים, על האוניברסיטאות ועל כל במות התרבות, אפילו על חלוקת פרס ישראל לא ציינו את יום מותה של משוררת החלוציות. החלוציות שלהם איננה היאחזות על הקרקע, אלא מסירתה לאויב - חלוציות של הסכם אוסלו. אותם פרופסורים שחתמו מאז 1993 על כל עצומה בעד ערפאת, שמדי שנה מקדישים שבוע שלם לדיונים על ''מורשת רבין'', לא התפנו לכנס רב שיח אחד, כנס מדעי אחד, על מעצבת הערכים של השמאל הישראלי. הם מתביישים בהוריהם ומתביישים בעצמם. תרבותם היא תרבות של כפיות טובה.

קישורים:




חזרה לפורום

הצגת המאמר בלבד
הדפסת המאמר קפל תגובות פרוש תגובות תגובה למאמר
 
 


אטימות בשרב
מיכאל שרון (שבת, 15/06/2002 שעה 3:40) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

קשה להבין את האטימות. לאחרונה התבשרנו שברק נטש את טל זילברשטיין לגורלו (אמנם תחבולן שסייע להטיית הבחירות שקשה לחוש כלפיו סימפטייה כלשהי, אך בכל זאת הגישה של ''נצל והשלך''). העייפות גוברת עלי כרגע, מעבר ליכולתי להביא דוגמאות, אולי דווקא משום שהם שם כל הזמן, אך הגישה של סחט הלימון והשלך, רבים חוו אצל האדונים האלה, כולל עבדכם הנאמן. תעז לאמר איזו מילה, וגם יכפישו אותך, תוך צדקתנות בוטחת.

כיצד התדרדרו גרעינים חיוביים של פעם , והרי בכל זאת, היו גם אלתרמן, והיו מוקיריו, כיצד כל זה התדרדר גם להוויה קשוחה של ''מוסר'' גנגסטרים, או לציניות גורפת, או לרכות צדקתנית המתגלה כקנה רצוץ.
_new_ הוספת תגובה



כולנו בכדור פורח, נשאר פה מי שלא טורח
מיכאל שרון (שבת, 15/06/2002 שעה 4:50)
בתשובה למיכאל שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

יתכן שאם השמאל לא היה מפנים את הסטראוטיפים האנטישמים, וניגש ליצור את דמות האדם החדש, פני הדברים היו מתגלגלים אחרת. האדם החדש אינו אלא האדם האטום, ואף שבמעמדי החשוף אני מסתכן, אוסיף ואומר ששמעתי דווקא מאנשי שמאל שרבין, כן רבין, היה אדם אטום וחסר חום. אכן רבין, האיש שבפרשת ציד המכשפות כלפי לוינסון ב- 1983 (והרי היה מדובר באדם רב פעלים שהביא את בנק הפועלים למעמדו המוביל במשק, ולא באיש שחיתות כאשר ידלין מנכ''ל קופ''ח שהימר בכספי המבוטחים בקזינו או באברהם עופר) הפריח את הביטוי שצריך לשפשף עיניים כדי לבהות בו שוב ''איש איש לגורלו''. כך, כל מה שהשגת עד עכשו מתאפס לחלוטין, ואתה נזרק לכלבים. ומה עם רוח הקולקטיב? האם שיתוף הפעולה קיים רק כדי לגרוף יתרונות וכל אחד נושא איתו את קטטר הברווז הצולע, ונעשה כזה ברגע שהמערכה מתמקדת סביבו? כלומר לחטוף פגיעה זה להיעשות מצורע?
האם אתה בעל ערך רק כאשר אתה מונומנטלי? איך שרים המפאיני''קים: כולנו בכדור פורח, נשאר פה מי שלא טורח, אנשים כמו חול נשליך, זה הרי התהליך.

וכמו שאמר נתן זך, שהשתלב היטב בשיריו בתקופת שלטון החושך ''מי שלא נוטל כאן עצם לעצמו, סופו שלא רואים אף את קצה זנבו''.
_new_ הוספת תגובה



אחד האשמים במצב הזה הוא דן בן אמוץ
אלי אשד (שבת, 15/06/2002 שעה 5:22)
בתשובה למיכאל שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

האיש היה רק שרץ קטן ומתועב בים של כרישים ,זה נכון . אבל בכתיבתו הוא היגיע לאנשים רבים יותר מאשר אותם כרישים גדולים היו מסוגלים להגיע אליהם . והאידיאולוגיה שלו של נהנתנות חסרת מעצורים ודאגה רק לעצמך עשתה כאן שמות לטווח הארוך אולי יותר מזו של כל אחד אחר.
_new_ הוספת תגובה



כן לדבר סרה במתים!
יורם המזרחי (שבת, 15/06/2002 שעה 7:45)
בתשובה לאלי אשד
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אלי
דבריך על הנהנתן בועל הקטינות ד.ב.א נכונים. האיש הנתעב ידע להצחיק, ניחן בכשרון כתיבה ויחסי ציבור והצליח ,עוד לפני ר' אורי זוהר שליט''א, להקים חצר מתחסדים, מלככי פנכה מעריצים שוטים מצמרת ''הבוהמה הישראלית'' שעיקרה היה ואולי נשאר ''שמור לי ואשמור לך''.
----------------------
ד.ב.א של ימי ''שלושה בסירה אחת'' (שנות החמישים) הצחיק מדינה חדשה ותמימה.סיפוריו על סוראמללו (הכרתיו והוא בז לד.ב.א) והצלחתו לנתק את הישראלי המזרחי מהפן היפה בתרבותו למכוער ההמוני והזול- היו חלק מתהליך ההתדרדרות הנמשך , לצערי, עד עצם היום הזה....
----------------------
ד.ב.א לא פרש נכון, למשל,את גדולת הבמה של שייקה אופיר ובמקום זאת השפיע,בעקיפין,על ''תרבות בנאי'' שחלקה היפה נמעך תחת משא ההמוניות ''הגששית''......
הצלחתו לחבר ''ילקוט כזבים'' דמתה לזו של יגאל מוסנזון אבי ''חסמב''ה'' אך בין השניים נפערה תהום עמוקה של ''הבנת החומר''.
האופרטוניסט ד.ב.א החל לטפל בבעיות חברתיות, למשל נכי צ.ה.ל ,כשהחל להשכח,פשוטו כמשמעו וזכה להצלחה שבאה מנשים שמצאו כבוד מוזר ברביצה מתחת לפר המגושם והמטונף ההוא....
-------------------------
השוואה בין ד.ב.א לרחל המשוררת -כמוהה כהשוואת צואה למזון ( שניהם מאותו מקור...)
כשעמד להתפגר ממחלת הסרטן (ודאג שנדע ''שזה בחור התחת'') הספיק לכנס את חצרו והפך את מעמד גסיסתו ''לארוע''.....נסו להשוות התנהגות זו למותה העצוב,הפרטי הבודד והמכובד של רחל!
--------------------------------
הבעיה היא שלד.ב.א עוד יעמידו גל- עד...כשישראל תמשיך להתבהם ולהתקרנף......כמו אותו פסל מפורסם מאיזור בית-החרושת לטרקטורים בסטלניגרד.....ילדות רוקדות במעגל כשבתווך מזרקה.
במצבת ד.ב.א יעמידו,בין הילדות המכרכרות, סימן פאלי כראוי לו.....
-------------
אומרים שאין לדבר סרה במתים .....אך הפעם,בניגוד להרגלי.....פשוט ''בא לי''.....מי יודע,אפשר שרוחו של הגחמן המזדקן והגוסס תרדוף אותי....מילא.
_new_ הוספת תגובה



יורם כל הכבוד! אגב גם ד.ב.א. היה בפלמ''ח
אורי מילשטיין (שבת, 15/06/2002 שעה 9:43)
בתשובה ליורם המזרחי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

והיותו סמל תרבות קשור לאופיו התרבותי של הפלמ''ח והשפעתו על התרבות הישראלית. חשוב בעניין זה על הקשר בין ראש הממשלה יצחק רבין לבין אלי ממון ישראליים וכן עיסוקו של רבין בהרצאות בשכר באמצעות אמרגן כשהיה שגריר ישראל בארצות הברית. בענין זה עסקתי בספרי ''תיק רבין'' בפרק על הפלמ''ח, שבו ערכתי השוואה בין יצחק רבין לבין אריה טפר-עמית שהיה, לדעתי, גדול המפקדים הטקטיים ביישוב ובמדינה ואחד האינטלקטואלים הצבאיים המעטים באותה תקופה.
_new_ הוספת תגובה



לשרון: יחסם של אבות תנועת העבודה לרחל
אורי מילשטיין (שבת, 15/06/2002 שעה 9:47)
בתשובה למיכאל שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

בשנות העשרים הוא הכתובת על הקיר למה שיעולל שלטון החושך של מפא''י למדינת ישראל.
_new_ הוספת תגובה



החברה הפתוחה ואויביה
אורי מילשטיין (שבת, 15/06/2002 שעה 6:44)
בתשובה למיכאל שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

איך מתגלגלים אוהבי אדם לשונאי אדם ולאדישי אדם ניתח הפילוסוף היהודי קרל פופר בספרו ''החברה הפתוחה ואויביה'' בהצביעו על כך שאידיאליסטים טוטליטריסטים מסוג אפלטון המציעים לחברה אוטופיות משיחיות, מניעים תהליך המגיע לשיאו בהיטלר ובגרמניה הנאצית.

בחשיבה ובמעשה האוטופיסטים טוטליטרים של אבות תנועת העבודה של הציונות היה מוכלא זרע הבגידה באנושיות.
_new_ הוספת תגובה



רעיונות השררה
אלכסנדר מאן (שבת, 15/06/2002 שעה 10:49)
בתשובה לאורי מילשטיין
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אורי שלום,

לשיטתי קיימת בעייה מסויימת להסכים, מצד אחד, עם תחזיתו של אפלטון בדבר נטיית התדרדרות הדמוקרטיה לתיאטרונקרטיה, כפי שמופיע בתגובה אחרת שלך (ראה קישורית מצורפת) - ומצד שני להזהיר מפני פילוסופים טוטליטריים מסוגו.

שלך בברכה

אלכס

קישורים:
תגובה המביעה הסכמה עם תחזיתו של אפלטון לנטיית הדמוקרטיה: תגובה 3079
_new_ הוספת תגובה



הפירורים משולחנו של אפלטון אינם הומוגניים
אורי מילשטיין (שבת, 15/06/2002 שעה 11:43)
בתשובה לאלכסנדר מאן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אלכס,

קיימת בעייה, אבל אין מציאות ללא בעיות. אפלטון היה היה לדעתי, גדול הפילוסופים עד היום כפי שכתב וייטהד: ''כל הפילוסופיה אחרי אפלטון, אלה פירורים שנפלו משולחנו של אפלטון''. אבל הפירורים אינם הומוגניים.

המודל האידיאלי של אפלטון הביא, לפי פופר את היטלר, אבל המודל הדמוקרטי הביא את שלטון ויימאר שגם כן הביא את היטלר. הרי איננו דנים במודלים חד מימדיים אלא רב מימדיים ורב גורמיים.

אפלטון היה אדם גדול אבל לא אלוהים והוא טעה, ואולי גם אלוהים טעה פה ושם שהרי הוא ניחם כידוע על בריאת אדם. אגב אפלטון טעה גם בנסיונו הפוליטי ליישם את רעינותיו בסירקוז, טעות שכמעט עלתה לו בחייו. תלמידו של אפלטון, אריסטו, שהיה פילוסוף ענק ויש סבורים שאף גדול מאפלטון, שהרי את הפילוסופיה המדעית והחשיבה המדעית יסד אריסטו ולא אפלטון, לא קיבל את דעתו של אפלטון עוד בחייו.

לסיכום: לגיטימי הדבר להתבסס על מקצת מרעיונות אפלטון ולדחות רעיונות אחרים.
_new_ הוספת תגובה



מילשטיין,המשפט האחרון שלך סותר את הכותרת
ראובן גרפיט (שבת, 15/06/2002 שעה 12:15)
בתשובה לאורי מילשטיין
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

הרי ידוע לכולנו היטב, מקור הציונות הסוציאליסטית / קומוניסטית. מקורה ברוסיה רבתי (של אז). כל איזור מזרח אירופה היה טוטליטרי (לגווניו).

האבסורד הגדול ביותר הינו הקמת קיבוצי השומר הצעיר על ידי יערי / חזן וחבריהם שמקורם (כמו גם טרוצקי) בישיבות חרדיות . הם מרדו באורח חייהם שם והקימו כאן דת נגדית שבמעטפת שלה היו רבים מסממני הדת המקורית למשל: הם קדשו את השבת ואת חגי ישראל (בדרכם), לבשו לבוש אחיד, מבחן קבלה של שנה (כמו ביהדות), עזרה הדדית (כמו בקהיליה היהודית, אדמורים קומוניסטים (יערי וחזן) ועוד. הם לא דגלו בחברה חופשית וכן לא רבים אחרים מראשי מפאי ההסטורית שהאמינו שהמפלגה הינה המדינה או להפך (גולדה למשל).

אבל - כבודם במקומם מונח, גם אם טועים בני ישראל - ישראל הם ואנו חיבים להם גם תודות.
_new_ הוספת תגובה



ראובן: תודה איננה התעלמות מליקויים
אורי מילשטיין (שבת, 15/06/2002 שעה 13:16)
בתשובה לראובן גרפיט
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה



רוחות רפאים
לוסי (יום ראשון, 16/06/2002 שעה 16:54)
בתשובה למיכאל שרון
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

מישהו מהנכבדים פה יכול להסביר לי את הקשר בין חזן יערי ברל כצנלסון ופואד?
את היהודי החדש נוסח חיים רמון 2002
או הסוציאליזים נוסח בורג
זילברשטיין הנבגד מול רחל
ח'ברה אם כול הכבוד לחשבון ההיסטוריה אתם נלחמים היום מול רוחות רפאים
_new_ הוספת תגובה



קראי את ''הגניאולוגיה של המוסר'' של ניטשה
אורי מילשטיין (יום ראשון, 16/06/2002 שעה 20:53)
בתשובה ללוסי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ותביני את הקשר בין רחוקים. ואם את מעדיפה קראי את פרק ט''ו בספר בראשית (הברית בין הבתרים וגבולות ההבטחה) וחשבי איזה קשר קיים בינו לבין ההתנחלויות ביהודה, שומרון ורצועת עזה. כפי שהסביר לדורות הבאים ינאי המלך, התחסדות היא בת דודה של צביעות.
_new_ הוספת תגובה



גניאולוגיה וטרנספורמציה
לוסי (יום שני, 17/06/2002 שעה 10:40)
בתשובה לאורי מילשטיין
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

רוח ה''זעיר בורגנות'' של שנות העשרים והשלושים או אפילו בעלי הבתים של העליה הראשונה התגלגלה בשמאל מרכז של היום.מפלגת ה''עבודה'' מיצגת כיום גונים שונים של קפיטליזים ברמות שונות.
הרוח של ''ארץ ישראל העובדת'' התגלגלה בגוש אמונים ועברה ממשיחיות אוטופיסטית חילונית לדתית.היהודי החדש עוטה עתה ציצית ותפילין.
_new_ הוספת תגובה



לאורי הכואב
יורם המזרחי (שבת, 15/06/2002 שעה 7:26) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אין ספק שמאמרך ''בא מתוך הלב'' . סיפור נוגה שאינו יחיד במינו. זה טיבו של עולם ולצערי טיבם של בני האדם, בפרט בחברות יוצרות ומבולבלות שם קיימת תסמונת
''הכושי עשה את שלו'' עם רחל, לדעתי גדולת המשוררות העבריות, נעשה עוול שלא יסולח!.
מה שאינני מקבל היא ''העברתך'' המיידית לתחומים אחרים המציקים לך-.צ.ה.ל הפלמ''ח המחתרות ועוד. זה פשוט מתיחת מעטפת. חבל כי את המאמר שמרתי ושלחתיו לחברים בישראל ובתפוצות ותקוותי שיקראו ויבינו את העולה.
---------------
זכורה לי אזכרה אחת לרחל, בימי ככתב הטלוויזיה בצפון, כאשר בין אלה שבאו לחלוק כבוד ולזכור היה גם ''רפול'' ללא כל קשר לתפקידו בצבא אלא כאוהב שירי רחל.
------------
כפי שידוע לך התגוררתי במטולה ושם הזדמן לי להאזין ''לסיפורי זקנים'' בני המושבה, מיסוד המעלה, מגדל וגם כפר-גלעדי.
נדהמתי מעומק השנאה,שפעפעה אחרי עשרות שנים, בין תומכי ליריבי יוסף טרומפלדור או יוסף לישנסקי.....
סיפור גסיסת טרומפלדור הוא העגום מכולם.
------------------
הרומאים אמרו ''כך חולפת תהילת עולם'' והמחדשים הסיפו ''חולפת וחוזרת'' ...צדק יעשה גם עם זכרה של רחל.
------
שבת שלום
_new_ הוספת תגובה



יורם: לא אני יצרתי את הקשר בין רחל לפלמ''ח
אורי מילשטיין (שבת, 15/06/2002 שעה 9:29)
בתשובה ליורם המזרחי
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

הקשר קיים באופן סטרוקטואלי-תרבותי. ואת הקשר הקונקרטי יצרו אנשי הפלמ''ח עצמם כאשר המריצו את רחל סבוראי חברת פלמ''ח לשעבר, בת עין חרוד וחברת קיבוץ רביבים, לפרסם מאמר ב''דף הירוק'' של התנועה קיבוצית שהתפרסם בעיתון על המשמר, ובו טענה שאני גזלתי את כספי התמלוגים של שירי רחל ולכן אינני ראוי לחקור את מבצעי הפלמ''ח.

אחר כך, במשפט הוצאת דיבה שתבעתי את רחל סבוראי ואת הדף הירוק ועל המשמר הצטרפו גם התק''ם וגם קיבוץ דגניה א'. הם הזמינו תצהיר של מאיר פעיל שכתב כי מחקרי על מלחמת העצמאות עלובים ולכן אין להתיחס ברצינות לדברי על רחל המשוררת וכו'. (הדבר מצביע גם על אישיותו השפלה של מאיר פעיל שהרי באמת מה ענין שמיטה להר סיני)

השאלה החשובה כאן איננה מי התחיל בויכוח או בקשר בין היחס לרחל לבין מאבקם של יוצאי פלמ''ח בי ובמחקרי. הקשר מתקיים במעטפת התרבותית - תרבות אוטופיסטית טוטליטרית שססמאות הומניות בגרונה ומעשים מקיאווליסטים בידיה. הרי אלה שזרקו את רחל מדגניה ולא עזרו לה בימי מחלתה, הם אלה שהקימו את הפלמ''ח, את מדינת ישראל ואת צה''ל. במה שהקימו כלואים דרכי חשיבתם ואופני מעשיהם. לכן הגענו בישראל לאן שהגענו ב- 2002.

בתקופה שבה מושפעת התרבות מרעיון תורת הקוונטים, לומר שהדברים אינם קשורים זה בזה ואינם משפיעים זה על זה, היא טיעון מיושן ולדעתי גם לא תקף.
_new_ הוספת תגובה



בגידת החברים - זה חזק ומזעזע! הקיבוץ כפיקציה.
ראובן גרפיט (שבת, 15/06/2002 שעה 12:31) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

הכתבה שלך מדהימה בעוצמתה. הייתי זקוק לה בשנת 1981. בעת ההיא עבדתי על מסטר בכלכלה חקלאית על התנהגות / תרומת חברי הקיבוץ בסביבה ללא תמריצים כלכליים , באמצעות מודלים מתורת המשחקים. התברר לי גודל האגואיסטיות וחוסר הפרגון של חברי קיבוצים. הדבר היחיד שהפעיל אותם היה הלחץ הקבוצתי במעגל הצר. דבר נוסף התברר לי, שלמעשה כל הקיבוצים שבחנתי, כולם ,פשטו את הרגל (כלכלית וחברתית) מספר פעמים. האוכלוסיות שלהן התחלפו מספר פעמים הם היו כמו אוטובוס מאסף. מי שהחזיק אותם ותמך בהם כל השנים היה השלטון שויתר על מיסים, סבסד את התוצרת שלהם, סבסד את המקורות הכלכליים שלהם (מים, אדמה, חשמל, שירותי בריאות ועוד).הקיבוץ כאידאל מעולם לא החזיק מעמד = סמל מזויף של השלטון הסוציאליסטי. חבל שלא ידעתי את מה שכתבת במאמר זה אז - זה לבטח היה הופך להיות הכותרת שלי.
_new_ הוספת תגובה



הקיבוצניקים - נושאי חוד החנית בצה''ל?
אלכסנדר מאן (שבת, 15/06/2002 שעה 12:59)
בתשובה לראובן גרפיט
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ראובן שלום,

מצד שני יוצאי בני הקיבוצים נמנים בצה''ל על טובי החיילים בחילות הקרביים השונים, ולפי דברים שסופרו לי בשעתו - אשר אינני יודע אם הללו נכונים סטטיסטית - אף בחיל האוויר, שהוא הזרוע החשובה ביותר במערך ההגנה וההתקפה של מדינת ישראל.

בהתאם לאותם דברים שסופרו לי בזמנו, הרי שאחוז חיילי הקרב בקרב בני הקיבוצים בהשוואה לאחוזם מכלל אוכלוסיית מדינת ישראל גבוה בהרבה מן הממוצע, וכי מדינת ישראל נהינת מהמוטיבציה הגבוהה הטמונה בחיילים יוצאי קיבוץ.

מובן כי אשמח לשמוע ולקבל נתונים אחרים המתבססים על עובדות ומספרים מוצקים.

שלך בברכה
אלכס
_new_ הוספת תגובה



תרומה שלילית של בני קיבוצים לחשיבה בצה''ל
אורי מילשטיין (שבת, 15/06/2002 שעה 13:14)
בתשובה לאלכסנדר מאן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אלכס שלום,

א. בני הקיבוצים היו חוד החנית של מערכת הביטחון בעבר. היום חוד החנית עובר לתלמידי ישיבות ההסדר.

ב. מן הטעמים שראובן גרפיט מנה, צה''ל היה מסלול הקידום העיקרי של בני הקיבוצים כפי שצבא ארצות הברית הוא מסלול קידום עיקרי לשחורים בארצות הברית. והראיה: רוב בני הקיבוצים שהגיעו לצמרת צה''ל לא חזרו לקיבוצם. לדוגמא: הרמטכ''לים דן שומרון(אשדות יעקב) ואהוד ברק (משמר השרון).

ג. אחת הסיבות שמערכת הביטחון של ישראל נמצאת בתהליכי קריסה היא התרומה השלילית של בני הקיבוצים ברמות הגבוהות של צה''ל.
_new_ הוספת תגובה



נתונים
רועי בלום (שבת, 15/06/2002 שעה 15:33)
בתשובה לאלכסנדר מאן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

לא ידועים לי נתונים סטטיסטיים אולם כן ידוע לי מה שראיתי במו עיני.
ביחידה שבה שירתי לא היה רוב לקיבוצניקים או שלא הורגש רוב כזה.

היחידות שבהן מורגש רוב כזה היו עד לפני כמה שנים היחידות המיוחדות, שאליהן היו נמשכים אנשים על ידי המלצה, זאת אומרת שכאשר חייל רצה להצטרף ליחידה, במידה שהיה מביא המלצה, היה ניכנס. ההמלצה הרצויה היתה ממישהו שהיה כבר ביחידה.

הנוהג הזה ירד בשנים האחרונות אולם היה קיים מאוד בעבר, ולכן היות ומההתחלה הקיבוצניקים היו שם הם משכו את חבריהם גם כן פנימה.

למדתי בבית ספר קיבוצי מושבי, וגם שם כמות ההולכים לחיל האוויר או ליחידות מיוחדות לא הייתה גדולה במיוחד, אפילו כמות אנשי החי''ר לא הייתה גדולה במיוחד דבר שהפתיע גם אותי.

אם אני זוכר נכון מהמחזור שלי נשארו בחיל האויר בסביבות שני טייסים. אחד מושבניק השני קיבוצניק.
_new_ הוספת תגובה



מאן אתה צודק לגבי העבר - אבל הסיבה היתה..
ראובן גרפיט (יום ראשון, 16/06/2002 שעה 21:50)
בתשובה לאלכסנדר מאן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

בעבר הרחוק אילו הן העובודת אבל הסיבות לכך היו כדלקמן:
1) רובם לא רצו לחזור לקיבוץ, הם היו חסרי השכלה ומיומנות טכנית הנדרשת בשוק. הצבא איפשר להם השכלה וקידום ובית.
2) השכר שלהם הלך לקיבוץ, לפחות כל עוד משרתי הקבע רצו בכך, ולכן היתה מוטיבציה לקיבוץ.
3) הקיבוצים ראו עצמם כחיל החלוץ האידאולוגי והיה חשוב להם שבניהם יכנסו לכל עמדות הכח והשלטון (חלקם בכנסת ובמוסדות המדינה היה ללא פרופורציה לחקם באוכלוסיה שנע בין 2-3 % בלבד).
4) הקיבוצים סובסדו ב 100% ויותר. אדמות, מים,חומרי גלם, מחיר מובטח הכולל רווח לתוצרתם, שכר לחילים, שכר לקליטת עולים חדשים ועוד. מבינה פורמלית גרידא, אילו התחרו בשוק החופשי, הם לא היו מתקיימים מזמן. אבל - אין בכך לפגוע בתרומתם החשובה למדינת ישראל.
_new_ הוספת תגובה



מאגר פעילים למפלגות פוליטיות
אורי מילשטיין (יום שני, 17/06/2002 שעה 7:49)
בתשובה לראובן גרפיט
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

ראובן:

הקיבוצים הוקמו כתוצאה משני תהליכים:

1. רצון ליצור בארץ ישראל אדם חדש וחברה חדש.
2. חוסר עבודה קבוע לעולים החדשים בתחילת המאה כי המשק לא היה די מפותח בארץ ישראל, גם לא המשק החקלאי.

פרשת הבגידה ברחל המשוררת מלמדת שרעיון האדם החדש והחברה החדשה היו חלומות באספמיה. ואילו הפתרון לבעיית חוסר העבודה היתה מבוסס על רעיונות אנטי כלכליים שמעולם לא עמדו במבחן גם לא בתקופת היישוב.

הקיבוצים זכו לחיים ארוכים יותר משניתן היה לצפות באופן טבעי משום שהם הפכו להיות מאגר של פעילים למפלגות הפוליטיות ובייחוד למפא''י ולמפ''ם על גווניהם. כך הפכו הקיבוצים לצבא אזרחי לביצוע משימות שעליהן החליטו ראשי המפלגות: הקמת עוד קיבוצים, שליחי עליה, שליחי מפעל ''הבריחה'' מאירופה המזרחית אחרי מלחמת העולם השנייה, ושליחים במערכת הביטחון. כך חיזקו הקיבוצים את המגמה הבולשביסטית של המערכת הפוליטית ביישוב ובמדינה.

אחרי הקמת המדינה התפקידים האלה אמורים היו להתחסל וחיסולם האיטי גרם נזק רב גם לאנשי הקיבוצים עצמם וגם למדינה שסבסדה את הקיבוצים במיליארדים רבים, ללא תועלת. החברה הקיבוצית הפכה להיות חברה שמרנית, וסגורה שסך תרומתה למדינת ישראל אחרי הקמתה היתה שלילית.
_new_ הוספת תגובה



ראובן: צריך לדעת לבחור בחברים!
אורי מילשטיין (שבת, 15/06/2002 שעה 13:05)
בתשובה לראובן גרפיט
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה



חסרה אהבת האדם - תגובה לאורי מילשטיין
שמעון מנדס (יום ראשון, 16/06/2002 שעה 1:40)
בתשובה לאורי מילשטיין
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

קראתי בענין רב את מאמרך על רחל והשמאל. הצרה מתחילה
ברצונם של מנהיגי השמאל ליצור יהודי (אדם) חדש. ואז
המנהגים שהובילו אז את החברה ''שכחו'' לגמרי את העבר,
מתוך רצון לבנות משהו חדש. אבל אחד-העם שהיה בן דורם
קבע במאמרו ''עבר ועתיד'', עם שאין לו עבר אין גם עתיד. ביסוד עברו של העם היהודי תמיד עמדה אהבת האדם
במרכז חייו, וכנראה שערך זה נשמט מן האג'נדה החדשה
של מנהיגי השמאל אז.

אפילו הערבים של היום אומרים, למרות שעם הימין אין
בינינו הסכמה, אבל לפחות הם ישרים אתנו, ואיתם אנו
יודעים היכן אנו עומדים.

כאשר אין אהבת אדם, אין כמובן גם אהבת מולדת. ומכאן
אפשר גם להקיש שגם ערך החברות (ה''וו'' מנ וקדת בשורוק} אינו קיים, או שהוא מתאדה.

אלכסיס דה-טוקוויל כתב פעם לחבר: ''יש צורך בשנאות עזות ובאהבות יוקדות ובתאוות גדולות בשביל ליתן
תנועה ברוח האדם, ועכשיו (הכוונה למאה ה- 19) אין
מאמינים בחוזקה בדבר כלשהו, אין אוהבים דבר ואין שונאים דבר, ואין מקווים אלא לרווחים של בורסה בלבד''. הדברים נכתבו באמצע המאה ה- 19, קרוב לקונגרס
ווינה 1848, שכונה אז בשם ''קונגרס אביב העמים''.
דברים אלה שלא נס ליחם, טובים כאילו נכתבו אתמול על
החברה שלנו בישראל.

אבל ברשותך אני מבקש להתייחס למשוררת רחל אחרת מכל
קודמי. אני אצטט שני שירים שכתבתי, האחד על אשתי
ז''ל והשני לאשה באשר היא אשה.

כשבועיים לפני שאשתי נפטרה היא בקשה לעבור לבית
חולים לחולים סופניים. בקשתה מולאה. כעבור עשרה
ימים בבית החולים (שלושה ימים לפני שנפטרה), היא
בקשה לחזור הביתה. בית החולים סרבו לשחררה בגלל
מצבה. אבל אני התעקשתי למלא את מבוקשה. חמש שנים לאחר שהיא נפטרה כתבתי את השיר הבא (במקור הוא
מנוקד, כמובן).

שיר הפרידה
-----------

לא אשכח איך
אורו עינייך בפתח מעוננו
עת חזרת מטרמינל המוות.

שמחת חיים מתוקה
שבשרה את סופם המר.

את מלאך המוות
פגשתי ששה חדשים לפני
שיוצר האדם נזכר בך
ושלח להביאך אליו.

לא באתי לחטוף, אמר
בידי צוו כדי לקחת
אשת חיקך אשר אהבת.

עם מי דברת, שאלת
מלאך גבריאל - - שקרתי
ואת ידעת שזה שקר לבן
שהיה עטוף בזר שחור.

בכל אשר הלכתי, לווני
רק מפתן מבצרנו לא חצה
בטרם עת,
מלחמת התשה ניהל אתך.

אפילו היפוקרטס נפלאה ממנו
שרייתך עם מלאך המוות,
ואני השליתי עצמי להאמין
אולי... זה מלאך גבריאל.

--------------------------------------

והשיר השני לכבוד האשה באשר היא אשה:

לימדונו כי האשה
מצלע האדם נבראה
אבל בטבע הגבר הוא יילוד אשה.

לימדונו כי האשה
נמנית עם המין החלש
אך במציאות היא חזקה כאיתני הטבע.

לימדונו כי העולם
מורכב מעפר ואוויר, אש ומים
אבל בטבע האשה היא אש החיים.

ואנו למדנו כי
האשה היא כור היתוך
המטמיע גבר באשה לחיים חדשים.
לכן אנו נצמדים אליה כפרפרים.

ולכן אורי יקירי, חבריה של רחל לא רק נטשוה, אלא
מנעו ממנה את חיוך האחרון שיכלה להעלות על פניה
בטרם תיפרד מאתנו. בקשה אחרונה שכל נידון למוות
מקבל בטרם תלייתו. כנגד זה אנו יכולים להתנחם
בעובדה שרחל היא כאש החיים היא מאירה כל בית של
זוג מאושר.
_new_ הוספת תגובה



מהו המשורר?
אורי מילשטיין (יום ראשון, 16/06/2002 שעה 10:13)
בתשובה לשמעון מנדס
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

שמעון,

כל מלה בתגובתך מרגשת וכל מלה בשיריך מרגשת פי שבעה. אוסיף על התובנות שלך משל של הפילוסוף הדני סרן קירקגור:

''המשורר הוא אדם חסר מנוח, שבלבו ענות כעוגן יצוקה. אבל שפתיו כך הן עשויות שהאנחות והאנקות המתפרצות מהן נשמעות כמוסיקה רוויה בקסם. גורל המשורר דומה לגורל קרבנותיו של הרודן פלאריס מאגריגנטום. כלואים היו בצינוק עשוי פליז, ואט אט עונו באש מתמדת. זעקותיהם לא הגיעו לאוזניו של הרודן ולא עוררו בו פלצות, וכאשר באו נשמעו לו כמוסיקה ערבה.

''בני אדם מתגודדים סביב המשורר ודוחקים בו: ולוואי שסבל ועינויים יהיו מנת חלקך ושפתיך תהיינה עשויות כמקודם. זעקות מייגעות אותנו אבל המוסיקה, המוסיקה היא משהו נפלא. והביקרת קופצת בראש ומכריזה: זה עשוי להפליא, כמו שראוי, על-פי עקרונות האסתטיקה''
_new_ הוספת תגובה



השימוש ברחל לחיסול חשבונות-מחפיר ושפל
גדעון ספירו (יום ראשון, 16/06/2002 שעה 0:43) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

יש סיבות לרוב לנגח ולכסח את ראשי תנועת העבודה בעבר ובהווה, ואני עושה זאת לא אחת. יש סיבות עוד יותר טובות לעשות זאת עם ראשי הימין לדורותיו, וגם את זאת אני עושה לעתים בחדוות נעורים ושמחת יצירה.
מה שעושה אורי מילשטיין כאן הוא לעניות דעתי מחפיר ומגונה. הוא מגייס את קרובת משפחתו הידועה שאינה בין החיים, המשוררת רחל, ומנצל את הטרגדיה האישית שלה לחיסול חשבונות עם כל מי שלדעתו נמצא בשמאל, מאז א.ד. גורדון ועד ימינו.

הקישורים שעושה מילשטיין בין סיבלה ומחלתה של המשוררת רחל לבין תנועת העבודה, לבין ברל, לבין בן גוריון, לבין רבין, לבין מאיר פעיל, לבין ראשי האוניברסיטאות, לבין הסכם אוסלו, לבין התנועה הקיבוצית, לבין הפלמ''ח, לבין יוסי ביילין, לבין פרס ישראל, לבין שרון, לבין הצבא, לבין נתניהו, וסליחה אם שכחתי מישהו, תפור בתפרים כה גסים ופרימיטיביים שאינם יכולים להסתיר את העובדה הבסיסית, שהכל נובע בסופו של דבר מאיזו תערובת של תסכול אישי וקנאות פוליטית ימנית הטבולה בשנאת שמאל בלתי מבוקרת. והמשוררת רחל המסכנה, שלא יכולה להתגונן היא הסדן עליו מכה מילשטיין.
העדר הימני של הפורום פועה בקול אחד סביב מילשטיין, ולא יכול להסתיר את שמחתו על עוד הזדמנות שניקרתה לו להתגולל על מה שנראה בעיניו (לדעתי בטעות) כשמאל. אנשים השטופים בשנאה חולנית לשמאל איבדו את היכולת להטיל ספקות ולשאול שאלות. כל אדם בעל יכולת חשיבה מעטה (ובאמת אני לא דורש יותר מכך מאנשי ימין) צריך היה לפחות להביע תמיהה על דרך הצגת טעוניו של מילשטיין.

למשל מילשטיין כותב על רחל: ''מה שאבד לה - חלומה של חבורת כנרת לברוא עולם חדש ולכונן חברה חדשה בארץ ישראל בהתאם לעקרונות סוציאליסטים. בבדידותה בגדרה הגיעה רחל למסקנה כי האדם החדש גרוע מהישן והחברה החדשה אוכלת את טובי בניה''. מילשטיין לא הביא שום סימוכין לדברים אלה. יתר על כן. הוא הופך את המשוררת רחל לאשה חסרת דעה שאינה מסוגלת להינתק מכור מחצבתה. ב- 10 השנים שהיתה מחוץ לדגניה, פעלו בישראל קבוצות ותנועות פוליטיות אנטי סוציאליסטיות, שמלכתחילה לא קיבלו את יומרת חלוצי תנועת העבודה ליצור ''אדם חדש'' ו''חברה סוציאליסטית''. מה מנע ממנה להצטרף לחוגים אלה ולהכות באש יגונה הצורב את מי שלטענתו של מילשטיין בגדו בה והרעו עימה? מדוע עד יום מותה היתה קשורה פוליטית וחברתית עם אלה שבגדו בה? אדם צריך להיות באמת חדל אישים וחסר כל אופי אישי אם הוא ממשיך להיגרר אחר חברה שאוכלת את טובי בניה. ולא זו בלבד שכך בחייה, אף במותה לא רצתה להיפרד מהחבורה וביקשה להיקבר בקירבה.

אני נוטה לקבל עמדה מעט יותר מורכבת מזו הפשטנית בצבעי שחור לבן שמצייר מילשטיין. אין ספק שלא מעט אכזבות ויגון היו מנת חלקה של רחל, ואלה בוודאי הועצמו בעקבות המחלה. אדם חולה הוא אדם סובל. אבל רחל לא היתה חדלת אישים ואופי כפי שמצטייר מדברי מילשטיין. על אף מחלתה, על אף אכזבותיה, היא לא פנתה עורף לרעיונות שהובילוה לכנרת ולדגניה. אני חושב שאמונתה בחברה צודקת, שוויונית וסוציאליסטית לא הועמה על אף צרותיה. הדבר מראה על תעצומות נפש שגברו על אכזבות אישיות ומכאובי המחלה.

אני מסיק, רק מעיון ברשימתו של מילשטיין, כי מה שקרה עם רחל, לא קשור לסוציאליזם, או לאדם חדש, או לחלום כנרת, או לשמאל, אלא הוא חלק מתופעות אנושיות המוכרות לכל אחד מאיתנו, בין מהיכרות אישית, בין מקריאה ושמיעה מידידים. אדם שחולה במחלה מדבקת חסרת מרפא, הוא אדם שלעתים קרובות מבקשים להרחיקו מסביבה בריאה למקום מבודד. שחפת היתה אז מחלה קשה, מדבקת וחסרת מרפא. מחלה מפחידה. גם כיום, כאשר יש כבר אמצעים להתגבר על השחפת, כאשר אדם נגוע בשחפת פעילה מגיע לבית חולים, הדבר הראשון שעושים, מכניסים אותו לבידוד, ומזהירים כל מי שהיה בסביבתו לבוא מיד לבדיקות ולקבל טיפול מונע.
נקל לשער את הפחד שחשו אז חברי דגניה, שהוביל אותם להחלטה להוציאה מהקיבוץ. הם הרי עשו שאת לאחר שנועצו ברופא. יתכן שלא עשו זאת ברגישות הראויה וגרמו לרחל צער וכאב, אבל אין לזה כל קשר לשמאל או ימין, שהרי גם לפי מילשטיין משפחתה של רחל התנכרה לה בחייה (והיום לאחר מותה נאחז מילשטיין בצורה צינית באדרתה), ואי אפשר לומר על כל משפחתה, כולל אביה העשיר, שהיתה בשמאל.
כאז כן כיום יש טרגדיות כאלה לאין ספור, של אנשים חולים במחלות קשות שמשפחתם או קהילתם מבקשים להיפטר מהם ולשלחם לאיזה מקום רחוק. זה קורה בימין וזה קורה בשמאל, וכל המסע שמילשטיין עורך נגד השמאל בשמה של רחל, הוא מבזה, הן אותו ובוודאי את המשוררת רחל.
_new_ הוספת תגובה



ספירו - מתגלה בך פאן אנושי -האם זו חולשה לרגע?
ראובן גרפיט (יום ראשון, 16/06/2002 שעה 22:03)
בתשובה לגדעון ספירו
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

_new_ הוספת תגובה



ושוב כינסת אל מדורת השבט את החברים
רפי גטניו (יום ראשון, 16/06/2002 שעה 1:59) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

על מנת להטיל בליסטראות על המחנה השני. הפעם בחרת לך יעד מבוצר היטב , תוך קבלת סיוע ארטילרי כבד של מר שרון (מס' הודעות למעלה) על ביתניה וליל העשרים. רק מה - לא שמת לב שהיעד כבר מזמן ריק מלוחמים.

לא תמצא היום אף קיבוץ שמנסה להחליף את מוסד המשפחה כמו שניסו לעשות בתחילת הדרך. זה לא אומר שהחזון של חבורת כנרת שאתה מפרט את עיקריו, נכשל.
הרעיון המהפכני שהגו וניסו להנחיל היה על רקע של מציאות שונה לחלוטין מזו שאנו מכירים כיום. חלק מתרגום התפישה של אותו מרד נעורים אכן מתברר כיום כלא ישים , אבל מה אתה מצפה מחבורה נפלאה של בני 20 ? שהם גם יהגו מהפכה , גם יחוללו אותה , גם ינחילו אותה , ושגם יקבלו ציון 100 בבקורת מפרספקיטבה היסטורית ? קצת מוגזם לא ?

העדות הכי חזקה המופיעה גם במאמרך (המצוין ברצוני להודות - היה ממש כייף לקרוא) היא של רחל עצמה , המבקשת להיקבר בכנרת , ולא בשום אכסניה אחרת. גם אתה כותב שמירב קשריה גם לאחר תקופת דגניה הייתה עם חבריה ולא עם משפחתה.
קשה לשפוט התנהגות אישית של אנשים בפרספקטיבה היסטורת. מטבע הדברים לא תוכל לרדת לחקר האמת כולה , כי האנשים החיים אף פעם לא יגידו לך את כל האמת, (וגם המתים לא תמיד ישפכו אור לאחר מותם) וכל אחד מסיבותיו הוא.
כאחד השייך ל''שבט'' שהתחנך על מורשתה , הצלחת במאמרך לגעת בנימי נפשי עם סיפור העוול האישי שנעשה לה, ואני נוטה להאמין שאכן כך היו פני הדברים , רק שלדעתי אין בין זה לבין רצונך הקבוע לבוא חשבון עם המחנה השני - דבר. מסקנותיך במקרה הטוב שגויות.

ואם בענייני שירה עסקינן , האם פורסם איפשהו / מתישהו / או ידוע למישהו על מי נכתב השיר שלה ''אשתו'' ?

בברכה
רפי
_new_ הוספת תגובה



הקשר בין הבגידה בדודה רחל לפלמ''ח ולשמאל היום
אורי מילשטיין (יום ראשון, 16/06/2002 שעה 10:33)
בתשובה לרפי גטניו
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

רפי וגדעון ספירו,

הנתונים, או הסיפור העירום, לא קיים. אנחנו מפיקים משמעויות ולא נתונים. גם בתגובתכם ערוגות משמעויות ולא רק נתונים על אותו דור נפלא שבני משפחתי ולא רק הדודה רחל היו חלק ממנו. מדוע אם כן כשהמשמעויות אינן נוחות לכם הדבר לא לגיטימי, או שגוי או משמש אותי במלחמה אישית רחוקה במאדים?

רפי וגדעון, חשבו על זה כך. אני נולדתי בתנועת העבודה, וגדלתי בתנועת העבודה, והייתי חבר בתנועת נוער חלוצית ובגרעין שהכשיר את עצמו להקים קיבוץ. הייתי בליבה של המערכת שאותה אני מבקר ואני מכיר אותה באופן אינטימי יותר מרוב האנשים הנושאים את דגלה, אני סבור שגם מכם. אבי שנפטר השנה בגיל 97 הצביע בכל מערכות הבחירות מאז שנות העשרים בעד אחדות העבודה ההיסטורית שקדמה למפא''י ובעד מפא''י (המערך, מפלגת העבודה, ישראל אחת). הוא לא נטש את המחנה עד אחרון ימיו. אחי הבכור שנפטר לפני עשרים שנה היה בפלמ''ח, השתתף ב- 36 קרבות, היה אחרון על הרכס במלכיה וחיפה על הנסוגים, והמקלען של ימי צקלג (קרב חרבת מאחז).

אולי אני נוקט היום עמדות ביקורתית כלפי בית אבא ומורשת נעורי בגלל סיפור בגידת ראשי תנועת העבודה בדודה רחל? אולי הסיור הזה פקח את עיני לפני שלושים שנה כשחקרתי אותו והבהיר לי דברים שאתם לא מבינים עד היום? מדוע זה אינו לגיטימי. הקשר לא חייב להיות מהיום לאתמול. קשר הגיוני יותר הוא מאתמול להיום. כל דבר שלא נוח לשמאל מדושן העונג, על יפיות נפשו, הוא בלתי לגיטימי בעיניו.קצת צניעות, שמאלני הפורום!

ידידי רפי וגדעון: הכל לגיטימי ואת זה כבר אמר ויטגנשטיין.
_new_ הוספת תגובה



תבקר ותצליף - רק אל תגרור את המתים.
גדעון ספירו (יום ראשון, 16/06/2002 שעה 14:27)
בתשובה לאורי מילשטיין
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אורי שלום,
חשוב שוב להדגיש כי הויכוח, ככל שהוא חריף ונוקב איתך, הוא לא במישור האישי.
כמו כן, אין לי כל בעיה עם זכותך למתוח ביקורת פוליטית ורעיונית, בוטה ככל שתהיה, על תנועת העבודה לדורותיה, מאז ימי בראשית ועד ימינו.
להוציא את בית הורי, שהוא בעל רקע שונה מזה שלך, אני בא מאותה חממה שאף אתה חונכת לאורה, תנועת נוער, קיבוץ, צנחנים. כמוך, אף אני, שיניתי עמדות וגיבשתי עם השנים השקפת עולם ביקורתית מאד על תנועת העבודה, על התנועה הקיבוצית, על הצבא ועל החברה הישראלית בכלל.
ההבדל בינינו, ''פעוט''. בעוד אתה אימצת את הקוד הימני, וממנו אתה מצליף על תנועת העבודה, כאילו היא עדיין שמאל, הרי ביקורתי יוצאת מנקודת מוצא הפוכה: אני מייסר את מה שנותר מאותה תנועה, כולל ההסתדרות, כולל הקיבוץ, על כך שהלכה ימינה. בגדול היא עברה אותו תהליך שאתה עברת - תפנית חדה ימינה.

פרס ובן אליעזר קרובים הרבה יותר אליך מאשר אליי. אני לא הייתי מעלה על דעתי לשבת בממשלה אחת עם שרון, אפי פיין ועוזי לנדאו, והם, (פרס וחבורתו), אבר מדולדל מתנועת העבודה, עושים כך ללא בעיות מיוחדות. גם חלק ניכר מהנהגת מרצ עבר תהליך של הימנה, אם כי בקצב יותר איטי. הפערים בין חברי הכנסת יוסי שריד, אבשלום וילן (עד היום גאה על היותו איש סיירת מטכ''ל) וענת מאור (כמוה כוילן חברת קיבוץ נגבה) לביני גדולים יותר מאשר הפערים בינם לבין המימסד השלטוני והביטחוני בישראל. התנועה הקיבוצית אימצה למעשה את האתוס הקפיטליסטי, לאחר ששנים היתה חלק מהאתוס המיליטריסטי. אף וילן ושריד, בלא מעט נושאים, מצויים בעמדות קרובות יותר אליך מאשר אליי. וילן ושריד, כמוך, משימים עצמם פטרונים לגורלו של הצבא, מביעים חרדות באשר לרמתו הצבאית, בעוד אני משתין על הצבא בקשת, מתעב אותו ואת ערכיו, מוכן לפרק אותו מחר ולשלוח את כל מערכות הפלדה שלו לבית קברות לגרוטאות.
באחת, אלה שהם בעיניך שמאל, בעיניי הם ימין, או לכל היותר מרכז, שיש להיאבק בו.
מבט בפורום זה מאשש את דבריי. רפי גטניו ואלכס מאן, שאמורים להיות שמאל, לפחות על פי הגדרתם העצמית, מוצאים עצמם, מולי,''במחנה הלאומי'', במרכזו של הקונסנסוס, יחד איתך.
עד כאן הכל ברור.

לדעתי אתה שוגה וטועה שעה שאתה גורר למחלוקות הפוליטיות החריפות, בין בעבר, בוודאי בהווה, את המתים, מעמיס עליהם את השקפתך על פי פרשנותך, והמסכנים לא יכולים להתגונן מקיברם.
בעניין זה אני מגלה רגישות כבר שנים רבות. לפני כ-‏30שנים היה לי ויכוח מר עם עורך ''מעריב'', שמואל שניצר, על השימוש למטרותיהם שההממשלה וגם הוא במאמריו הימניים, עשו בחללי צה''ל ביום הזכרון. אמרתי לו אז, ואני חוזר על כך כמעט מדי שנה בויכוחים עם השלטון, חללי צה''ל לא ציוו לכם כלום, כי המחלוקת חצתה אותם, בדיוק כפי שהיא חוצה את אלה שנותרו בחיים, ואל תשתמשו בהם לזנות הפוליטית שלכם.
מה שאמרתי להם, אני אומר גם לך: תצליף בשלטון, במימסד, בשמאל במי שאתה רוצה ותשסה את כולם נגד אלה שאתה רואה בהם אסון, אבל עזוב את המתים ואל תגייס אותם למטרותיך הפוליטיות אם אין לך כל תשתית ראייתית. הסר ידיך מרחל, גם משום שהיא לא עברה בחייה לימין, וגם משום שאתה לא יודע מה היא היתה חושבת כיום. אולי היא היתה דווקא תומכת באוסלו, או במצפן, או בח''כ ד''ר בשארה, או במדינת כל אזרחיה? איש לא יודע.
_new_ הוספת תגובה



המתים נגררים להווה ולעתיד מעצם מבנה העולם
אורי מילשטיין (יום ראשון, 16/06/2002 שעה 17:33)
בתשובה לגדעון ספירו
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

גדעון,

מעובדה אחת גם אתה וגם אני לא יכולים להתחמק - בני אדם מתים! לא רק רחל נפטרה, גם בן גוריון, גם מנחם בגין גם יצחק רבין. ואף על פי כן אנחנו גוררים אותם לויכוחינו, ומפיקים לקחים מן המעשים שהם היו מעורבים בהם. הרי איננו יודעים מה היה רבין חושב היום על הסכם אוסלו ובכל זאת אנחנו גוררים אותו לויכוחינו על אותו הסכם. כל זמן שלעבר יש חשיבות, המתים נגררים להווה ואפילו לעתיד.

במאמרי לא כתבתי מה רחל היתה חושבת היום ואם היא היתה מצטרפת לבשארה או לאפי איתם, כפי שרמזת בתגובתך. הצגתי את בגידתם של אבות תנועת העבודה ברחל ככתובת על הקיר לתפקודם הבוגדני (במובן הערכי) מאז ועד היום. הרי גם לשיטתך, מי שהוביל את ישראל למעמד של המדינה הפחות שיוויונית בעולם המערבי היו אנשי תנועת העבודה (יחד עם שותפיהם מכל הקשת הפוליטית לרבות מר''ץ), אבירי השיוויון. לענין זה, לא בלתי רלוונטי להזכיר את תאוות הבצע של ראשי הממשלה יצחק רבין ואהוד ברק וגם את פרשת העמותות לאיסוף כספים בניגוד לחוק של האחרון. גם אחרים עשו זאת אבל הוא הצהיר במסע הבחירות שלו שמומן בכספי אותן עמותות שהוא בא לשנות את הערכים הקלוקלים של נתניהו ואחרים.

מסקנות מאמרי הן מסקנותי שלי ולא של רחל, גם לא של אבי שדבק עד יום מותו כאמור בגיל 97 במפלגת העבודה. אין להבין ממאמרי מה היתה רחל חושבת היום על נושאים פוליטיים או אחרים. לעומת זאת יש להבין מה חשבה רחל באחרית ימיה על חבריה ''האבות המייסדים''.
_new_ הוספת תגובה



'עם חירות ומק''י'
אלכסנדר מאן (יום ראשון, 16/06/2002 שעה 20:57)
בתשובה לגדעון ספירו
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

גדעון שלום,

בנקודה אחת אני כמובן מסכים איתך לחלוטין, והיא שבהשוואה אליך הרי שאני, להזכירך ה'שמאל המסורס', וכנראה גם רפי גטניו, עומדים ב''מחנה הלאומי''. מי יודע, אולי אף אנחנו ימנים של ממש.
אם היינו שואלים את אורי לדוגמא, היכן אני ורפי עומדים, היינו משוייכים כפי הנראה לשמאל ללא כל צל של ספק, ואולי היינו אף משוייכים לאלו אשר דעתם עברה שטיפת מוחת ומניפולצייה רבתית מטעם ובשם תנועת העבודה לדורותיה.

מבחינה זו אני בהחלט מבין את ההעמדה וההשוואה הנקודתית שאתה נוקט כלפי אורי: קווי הדמיון ברורים, היות ושניכם דחיתם, איש מסיבותיו, את ערכי תנועת העבודה וחזון החברה הישראלית החדשה לשיטתה, ומיקמתם עצמכם משני צידה - הימני והשמאלי, מעבר לכל קונזנזוס אפשרי. זהו אולי המקום בו ימין-תובע-כל ושמאל-שולל כל גם יכולים להפגש, הרחק מאיזורי האמצע השונים. ולמרות זאת אני מעריך את דעת שניכם, מכל בחינה שהיא: אני לומד היטב כל ארגומנט, הסבר, נסיון הוכחה ישירה ו/או על דרך השלילה ועוד, כמו גם ללמוד לדעת לתחם את דעתכם בהקשרה הפוליטי.

אני לכשעצמי אינני נאמן לאף כוון או אידיאה פוליטית, כי אם לשכלי הישר ולטעם הטוב שאני גוזר ממנו כלפי מצבים ואירועים שונים. אינני בטוח בדבר, והספק אוכל ומכרסם בי כל חלקה טובה. התשובות יכולות להיות שונות, אבל עלינו להתרכז באומנות העמדתן יצירתן וניסוחן של השאלות, כדברי ויטגנשטיין המנוח.

אין לי כל ספק שבן גוריון היה שליט יחיד במובנים רבים. עצם הכנסת המשפט 'ללא חירות ומק''י' הוא זה שכבר הראה על הנימה, מעבר לעובדות השונות בשטח. אם היה חי כיום היה בוודאי קורה בהקשר פורום זה 'ללא מילשטיין וספירו', אך זוהי הנקודה שאותה אני בהחלט רוצה ללבן, ובהקשר זה אספר לכם סיפור קטן שבוודאי שמעתם עליו בזמנו, ולבטח הייתם בגיל מתקדם יותר ממני על מנת להעריכו קוגנטיבית ורגשית כאחת:
מספרים שדה-גול, מנהיג שגם כן נטה להיות שליט יחד, לאחר ששמע על סירובו ולגלוגו של סארטר לקבל את פרס נובל לספרות מידי האקדמיה השבדית, דבר אשר גרם לשערעוריה של ממש, הגיב הנ''ל ואמר שאינו מבין את צעדו זה של סארטר, וכמובן שולל אותו מכל וכל, אלא...שסארטר זה גם כן צרפת נקודה.

מבחינתי מילשטיין וספירו הם גם כן ישראל נקודה, לטוב ולרע, ובכך אני מעוניין אולי להביע את התנגדותי הנחרצת למשפטו האמור של ב''ג, ולרמוז למשתתפי הפורום האחרים לנסות ולהמנע מדברי הבלע ו/או החנופה לשניהם. יש לבסס מערכת טיעונים וטיעוני נגד סבירה, אשר חייבת שלא להגיע למישור האישי, ומבחינה זו אני דווקא די מאושר שפורום ארץ הצבי הצליח להפגיש שני קצוות אלו, ואף ליצור אווירת דיון ענייני ותרבותי, דבר אשר אנשים אחרים יכולים לנסות וללמוד ממנו, גם אם הם מתנגדים ושוללים את דבריהם של שני אלו.

אני אישית לומד דבר אחד או שניים מדבריך ומדבריו של אורי, גם אם אינני מסכים עימם ושולל אותם מיידית, ממש כפי שאני לומד דברים נוספים מידי משתתפי פורום אחרים, אשר בוחרים להביאם בנימוקים ובהסברים מעניינים.

בתקווה להמשך דיון וחילוקי דעות פרודוקטיביים,

שלך
אלכס
_new_ הוספת תגובה



בניגוד לדעתם של אלכס וגדעון לא עברתי לקצה השני
אורי מילשטיין (יום ראשון, 16/06/2002 שעה 21:26)
בתשובה לאלכסנדר מאן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

של המיתרס ואינני ימני. אני ביקורתי מאוד כלפי השמאל. גם גדעון ביקורתי כלפי השמאל כי הם לא די שמאל. אני, לעומת זאת ביקורתי כלפי השמאל של בן גוריון וברק וגם ביקורתי כלפי השמאל של גדעון ספירו. מכיוון שנוטים לקטלג בני אדם ומכיוון שיוצאי הפלמ''ח נחשבים לשמאל, ובייחוד מאיר פעיל, קטלגו אותי כימני. לא תמצאו בספרי ובמאמרי התבטאויות ימניות אוטנטיות. זאת יודעים היטב הימניים ולכן רבים מהם שומרים על מרחק ממני.
_new_ הוספת תגובה



לאלכס ואורי-מספר מלים
גדעון ספירו (יום שני, 17/06/2002 שעה 1:56)
בתשובה לאלכסנדר מאן
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אלכס,
נחמד היה לקרוא אצלך את האימרה הבן-גוריונית ''ללא חרות ומק'י'' ואת ההקבלה שעשית לפורום ''ללא ספירו ומילשטיין''.
הזכרת לי את ימי בחרותי הפוליטיים, בתקופת שלטונו של בן גוריון, ואני, הצעיר, כבר אז התנגדתי לסיסמה זו. כאשר התקיימו בשנות ה- 50 בחירות תחת הסיסמה ''הגידו כן לזקן'', אמרתי לו לא.

ככל שנעים להיזכר בימי נעוריי, אני נוטה להסכים עם אורי שההקבלה לא בדיוק תופשת. ולו משום שבפורום זה לא תמצא אפילו איש אחד שיבקש לקיימו ''ללא ספירו ומילשטיין''. ''ללא ספירו'' תמצא לא מעט תומכים בפורום, אבל לא אחד שיתבע את הוצאתו של אורי, כולל כמובן אותי, שמתנגד באופן קיצוני לכל סתימת פיות או צנזורה כלשהי.

אני גם נוטה להגיב, בקוטב השני, בדומה לאורי. כפי שהוא לא רווה נחת מתיוגו כניצב בקצה הקשת הימנית, כך אף אני לא מקבל את הצבתי בקצה הקשת השמאלית. אלא מאי? המפה הפוליטית זזה בישראל כה חזק ימינה, עד שאיש מתון כמוני, שבסך הכל תומך בהצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, מתוייג ''כשמאל קיצוני'' רחמנא לצלן. הדגמה טובה לכך ראינו בידיעה על התביעה נגד שרון שהגיש הדור הצעיר של המפלגה הסוציאל דמוקרטית השבדית. היש דבר יותר מתון ממפלגת השלטון הזו? אבל בעוד אנוכי, סוציאל דמוקרט מתון במונחים שבדיים, קידמתי את התביעה בברכה, אתה פרצת בזרם פטריוטי אדיר והצעת לשרון וממשלתו כיצד להתחכם לשבדים.
כל עוד זה מצב העניינים, אני אהיה בעיני הישראלי המצוי על תקן של ''בוגד שמאלני'' ואתה תתתקבל בחיבוקים משום שאתה מוכן להגן על שרון מול ''הגויים האנטישמים האלה'', אם להשתמש בסולם הגידופים הישראלי.
יחד עם זאת אני מאד מעריך את נאורותך, את התנגדותך לסתימת פיות, את פתיחותך לדעות אחרות ונכונותך ללמוד מכל אחד. תמשיך כך, אולי יום אחד תחזור להיות שמאל מתון כמוני.

לאורי,
אני מסכים איתך שאין מנוס מגרירת אנשים מתים לויכוחים פוליטיים, ואתה נתת את דוגמת רבין, והיא הנותנת. אנשים שהיו פעילים פוליטיים, או אנשי הגות, פילוסופים, אין שום מניעה להשתמש במה שאמרו וכתבו גם לאחר מותם. משפט המפתח בדברי היה כי אין לגרור את המת לויכוח פוליטי ''אם אין תשתית ראייתית מוצקה''.
המשוררים נתן אלתרמן ואלכסנדר פן היו משוררים שכתבו גם שירה פוליטית והיו פעילים בתחום זה. על פי שירתם ידעת מהי עמדתם הפוליטית. אותו הדבר בבמה העולמית ניתן לומר על המחזאי והמשורר ברטולד ברכט, או הזמר האמריקני פיט סיגר. לכולם מחוייבויות פוליטיות ברורות והם השאירו מעין צוואות פוליטית שמותר לנו, לחיים, לעשות בהן שימוש.

לגבי רחל אי אפשר לומר ששירתה היתה שירה פוליטית, או שהיא נתנה באמצעות שיריה ביטוי לשאלות השעה, ולכן, כך נדמה לי, אתה גורם לה עוול כאשר אתה מסיק מיחסיה האישיים עם כמה מראשי תנועת העבודה בשנות ה- 20 של המאה העשרים מסקנות פוליטיות גורפות מאז ועד היום. מסקנות שאינן מעוגנות בשירתה. זו דעתי, אבל אתה תעשה כהבנתך, מה שאתה ממילא עושה.

דומה שאתה לא יכול בלי להזכיר את מאיר פעיל. אתה כנראה רדוף פעיל רציני.יחסי אליו יותר מאוזן. היו לי איתו הסכמות, אבל לא פחות מחלוקות, עד שבעקבות אחת מהן הוא חדל לדבר איתי מספר שנים.
שמע סיפור: כאשר כיהן כחבר כנסת מטעם של''י, היה הסכם רוטציה לפיו היה צריך לפנות את מקומו לסעדיה מרציאנו. כאשר הגיעה שעת מימוש ההסכם, הוא מצא כל מיני סיבות לא לבצע את ההסכם. הדבר עורר נגדו ביקורת ציבורית. אני כתבתי אז מאמר בו תבעתי ממנו לקיים את ההסכם וביקרתי במלים חריפות את התנהגותו. בסוף הוא התפטר, אבל הטעם הרע נשאר. כתוצאה מכך, לא הצבעתי של''י בבחירות הבאות בהן עמד בראשות של''י, וגם לכך נתתי ביטוי פומבי. בקיצור, האיש לא דיבר איתי זמן מה. אבל, כפי שזה קורה אצלי, אני לא שומר טינה אישית לאורך זמן, וכך גם פעיל (לפחות במקרה שלי), ובחלוף השנים חזרנו שוב לשוחח. לפעמים עמדתו ניראית לי, כמו למשל בעניין דיר יאסין, ולעתים קרובות יותר אני ניצב הרחק שמאלה ממנו, כמו לאחרונה, כאשר הוא המליץ על מבצע צבאי ותמך במה שקרוי ''חומת מגן'', ואני, כמה מפתיע, התנגדתי.
וחוץ מזה אורי, שמור על הבריאות.
_new_ הוספת תגובה



מאיר פעיל ואני (וגם רחל) סמפטום סמיוטי
אורי מילשטיין (יום שני, 17/06/2002 שעה 8:13)
בתשובה לגדעון ספירו
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

גדעון,

קראתי בהנאה את דבריך, אפילו לגבי מאיר פעיל. היתה בשעתו ידידות רבה בינינו והוא אפילו נתן לי את ספרו במתנה עם הקדשה אישית וצילום ממנה, גדעון אני מוכן לשלוח לך, אם אינך מאמין. גם ראיינתי אותו פעמים אחדות. זכור לי אירוע בסמינר אפעל כשהוא שאל אותי לגבי יחסי עם אחדים ממפקדי הפלמ''ח: ''אורי מה קורה, יש לך יחסי נקמת דם איתם?'' והוא לכאורה עמד לצידי בברית חוקרים.

היחסים נעשו קשים מאוד מצידו כאשר הגעתי במחקרי לתפקודו של מאיר פעיל בייחוד בפרשת דיר יאסין, וזה טבעי. כמו שצבי זמיר כעס על חשיפת עבודת בריחתו משדה הקרב בפרשת שיירת נבי דניאל, כך פעיל כעס על חשיפת המניפולציות שהוא עשה בפרשת דיר יאסין, וזאת גדעון בלי קשר לשוני בין הפרשנות שלך לפרשנות שלי ביחס לדיר יאסין.

מאז הוא מתאמץ בכל מקום להשמיץ אותי ולהרחיק אותי מכל במה שבה אוכל להשמיע את דעותי ואת ממצאי מחקרי: האוניברסיטאות, צה''ל, כנסים אקדמיים בנושאים שבהם אני מתמחה ואמצעי התקשורת. גם לפעיל יש בעיות עם אותם מוסדות וגופים אבל הערכתו השלילית עלי נשמעת שם בהנאה ומחזקת מאמצים באותו כיוון של חבריו מהפלמ''ח.

מעשיו אלה של פעיל גרמו לי נזק בלתי הפיך, גם בתחום הכלכלי הפשוט (לעתים הגעתי עד פת לחם), גם ביכולת להמשיך את מחקרי ולפרסמם, וגם בתדמית הציבורית שלי שבעיני חוגים רבים היא שלילית מאוד במובן המקצועי הטכני (שקרן, שרלטן וכו').

פרשת מאיר פעיל (החי) כמו פרשת רחל (המתה) הם בעיני סמפטום, במובן הסמיוטי, לתהליכים האנטי-תרבותיים המתרחשים במדינת ישראל והעלולים להביא עלינו כליה. אליך גדעון שאתה בוודאי הרבה יותר שמאלני ממאיר פעיל אין לי טענות. הוויכוח בינינו הוא ענייני ואפילו גורם לי הנאה מסויימת. מאיר פעיל פתח נגדי במלחמה טוטאלית והוא היה חוד חנית של מפקדים מהפלמ''ח שבקשו בכך להפריך את ממצאי על תפקודם במלחמת העצמאות. על עוצמתם של אותם מפקדים יעיד מעמדו של רבין לפני הרצחו ואחריו. יחסם של פעיל וחבריו כלפי מאפיין תרבות מסוימת.

אותם דברים אמורים לגבי יחסם של מנהיגי תנועת העבודה לרחל. ויש קשר בין הדברים.
_new_ הוספת תגובה



לאורי
גדעון ספירו (יום שני, 17/06/2002 שעה 17:56)
בתשובה לאורי מילשטיין
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

אורי,
קראתי ממש בצער את סיפור הרדיפה של מאיר פעיל כלפיך. במיוחד נגע לליבי הקטע בו אתה מספר שהגעת עד פת לחם. כמי שחווה את החווייה של פסילה לעבודה מסיבות פוליטיות יותר מפעם, אני מוכן לצאת להגנתו של כל אחד, תהיה השקפתו הפוליטית אשר תהיה, אם פרנסתו עומדת בפני פגיעה מסיבות של רדיפה פוליטית (אבל גם מסיבות אחרות, כי כסוציאליסט ודמוקרט אני מאמין בזכותו של כל אדם לעבודה ולהכנסה מכובדת).

חבל שלא ידעתי על כך שעה שעוד הייתי בקשרים עם פעיל. אני מבטיחך כי הייתי מתייצב לצידך נגד כל רדיפה פוליטית שמקפחת פרנסה.
לי בוודאי אין כל בעייה עם מחקריך על מלחמת העצמאות, שנוגעים בין השאר גם בחשיפת ערוותם של מפקדי פלמ''ח אלה או אחרים, גם בגלל שאינני שייך למאפיה, וגם בגלל תמיכתי הגורפת במחקר ביקורתי על פרות קדושות, וכל המרבה הרי זה משובח.
מי שחולק על מחקריך צריך להתמודד איתם עניינית, ובוודאי לא בצורה של רדיפה שפוגעת בקיום הכלכלי.
על פי התאור שנתת, בהנחה כי זו האמת, אין ספק שאני מתייצב לצידך.

גם בענין דיר יאסין, בו דעתנו חלוקות, הייתי עומד לצידך כארי אם היה מישהו מנסה למנוע את הפירסום.
אני עושה אבחנה חדה בין אי הסכמה עם מישהו תוך ויכוח חריף ונוקב עימו, לבין התנכלות לחופש הביטוי שלו ולזכותו להתפרנס בכבוד.
לכן בפורום זה למשל, מעולם לא תשמע ממני תביעה להסיר מישהו משום שעמדותיו או סגנונו אינם נראים לי.
_new_ הוספת תגובה



גדעון: ''רק על עצמי לספר ידעתי''
אורי מילשטיין (יום שני, 17/06/2002 שעה 20:24)
בתשובה לגדעון ספירו
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

גדעון,

תודה על הסמפטיה. תמיד מצאתי סימפטיה אצל ''שמאלנים קיצוניים'' ואצל ''ימנים קיצוניים'' שאין להם מה להפסיד ואין להם מה לתת. ''המיינסטרים'' לעומת זאת תייג אותי כאדם קיצוני, כאדם תמהוני, כשותף לרצח של רבין וכאדם שאסור לבוא איתו במגע בגלל שחשפתי את ''הנסתר ממך'' של מלחמת העצמאות והקמת המדינה.

קעקוע דמותי היה פרויקט של יצחק רבין (עד שנרצח) וחבריו בפיקוד על הפלמ''ח ובוצע בכשרון רב על ידי מאיר פעיל וחבריו מהפלמ''ח בחפץ לב, ועל ידי אנשים אחרים שרצו לזכות בתמורה מראשי המדינה, לרבות ראשי האוניברסיטאות, מפקדי צה''ל,העורכים באמצעי התקשורת, ראשי מערכת החינוך והרשימה ארוכה. הצלחתם היה מלאה: חדלתי כמעט לחקור וחדלתי לחלוטין לפרסם ספרים ומאמרים.

המדובר לא רק בשמאלנים אלא גם בימנים קיצוניים. לא רק שנזרקתי מאוניברסיטת בר אילן שאיננה מרכז של השמאל בישראל אלא גם ממכללת יהודה ושומרון באריאל שבראשנה עמד ועומד אחד הפעילים בארגון הפרופסורים של הימין, פרופ' דן מיירשטיין מאונברסיטת באר שבע. (אולי יובל אפילו מכיר אותו).הכינו שם חוות דעת מפוברקות של דוקטורים שאינני ראוי ללמד במוסד להשכלה גבוהה.

כשפניתי לראשי כל האוניברסיאות והמכללות בישראל בנעניתי בבוז וכמעט בתמהון על שאני מעז לבקש בקשה כה מוזרה מהוד רוממותם שירשו את האוניברסיטאות מהסבתא שלהם. אפילו יורם חזוני ממכון ''שלם'' הימני, הליברלי, הלוחם בבולשביזם הציוני, דחה את בקשתי להתקבל במכון שלו כעמית מחקר.

אבל הם לא לקחו בחשבון שני דברים: א. ש''האמת ימצא דרכו'' (צוואת הרמב''ם) וסופה לנצח. ב. שאני מספיק חזק כדי לא להישבר נפשית וגופנית.

הדברים שאני כותב כאן התפרסמו פעמים אחדות באמצעי התקשורת. אולי אליך הם לא הגיעו, גדעון, אבל הם הגיעו לידיעת אנשים רבים. איש מהם לא נקט אצבע, לא מן הימין, לא מן השמאל, ולא מאנשי המוסר באקדמיה כפרופסורים אסא כשר וירמיהו יובל הפועלים למען צדק לפלסטינים וכמובן למען דמוקרטיה ופתיחות.

אינני מבקש רחמים וגם לא טובה מאיש. את בעיות שרידותי האישיות פתרתי.הלואי שמצב כל הישראלים יהיה כמצבי מבחינה כלכלית. אבל עשר השנים שהפסדתי במחקר ובפרסום (והם הרוויחו) הן בלתי הפיכות.

הסיפור הזה, גדעון, כמו סיפורה של הדודה רחל, הוא סימן סמיוטי, לחברה הצודקת שעצבו ''המיסדים'', חבריה הבוגדניים של רחל, וממשיכי דרכם הוסיפו עוד כנה וכהנה.

רחל כתבה: ''רק על עצמי לספר ידעתי'' אבל הסיפור על העצמי הוא הסיפור של העולם כולו כפי שניתן לגזור מתפיסת העולם של שפינוזה ולייבניץ, כפי שטוענת האסכולה ההולוגרפית, כפי שמורה גם השכל הישר.
_new_ הוספת תגובה



לאורי - אכן תמונה עגומה
גדעון ספירו (יום שלישי, 18/06/2002 שעה 0:51)
בתשובה לאורי מילשטיין
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

הדברים שאתה כותב כאן באשר למסלול היסורים שהעולם האקדמי והמחקרי בישראל הוביל אותך, הם חדשים עבורי. ואלמלא אחד מעורכי הפורום שיזם את בואי לכאן, המידע הזה לא היה מגיע אליי.
העובדה שגם מוסדות ימניים דחו אותך, מוכיחה כי נטישה, או התכחשות אינן מייחדות זרם פוליטי, תמצא אותן בימין כמו בשמאל.
אני באמת מתפלא הכיצד אותה מכללה בשטחים הכבושים, או מכון שלם, לא צרפו אותך כמרצה או עמית מחקר. על מוסדות אלה בוודאי אי אפשר לומר שמאיר פעיל או עמותת הפלמ''ח שולטים בהם או מכוונים אותם.
אם אני יוצא מתוך הנחה שמחקרית ואקדמית אתה עונה על דרישות הקבלה למוסדות מחקר והשכלה גבוהה, נותרנו כנראה עם הסינדרום המוכר ממקומות רבים - הפחד מאנשים שאינם חברים באחת המאפיות או צועדים במסלול עצמאי.
מכל מקום, אני שמח ששרדת, התאוששת, הסתדרת וניקלטת באחת המכללות בישראל.
_new_ הוספת תגובה



רפי: השיר ''אשתו'' מכוון לרחל כצנלסון
אורי מילשטיין (יום ראשון, 16/06/2002 שעה 10:37)
בתשובה לרפי גטניו
הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

שהיתה אשתו של נשיא המדינה השלישי זלמן שז''ר. על כך ועל עוד דברים שאולי יפתיעו אותך, קרא את הביוגרפיה שלי על רחל המשוררת בספר ''שירי רחל - סוד קסמם'' שערכתי והוספתי, כאמור, ביוגרפיה. בספר מצויים גם שירים שלא התפרסמו בשום מקום אחר.
_new_ הוספת תגובה



קישורים עדכניים
המערכת (יום שישי, 09/04/2004 שעה 23:05)הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

קישורים עדכניים:

העתק המאמר שלעיל מופיע באתר קימקא בכתובת http://www.quimka.com/misc/rachel.htm

ביוגרפיות:
הביוגרפיה מאת דורית ישראל אינה נמצאת כיום ברשת האינטרנט.
באתר המטיילים של אורן שץ יש ביוגרפיה קצרה ותמונת קיברה של רחל: http://www.shatz.com/israel/i-kinneret-01.htm
גם באתר של מט''ח ניתן למצוא ביוגרפיה קצרה: http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=7090
ביוגרפיה ללא שם מחבר ניתן למצוא בעיתון האלקטרוני של רונקל: http://www.ronkal.net/cgi-bin/noga.pl?action=view&am...
ביוגרפיה באתר הסוכנות היהודית: http://www.jafi.org.il/education/100/hebrew/people/r...

''רחל המשוררת והשמאל בישראל'' מאת אורי מילשטיין:
באתר ''מקור ראשון'': http://www.makorrishon.net/article.php?id=1812
באתר ''מחלקה ראשונה'': http://www.nfc.co.il/archive/003-D-5564-00.html?tag=...
_new_ הוספת תגובה



תגובה
דבורה (יום שישי, 07/10/2005 שעה 17:05) הדפס תגובה/פתילקישור ישיר לתגובה זו

הכותב הנחרץ אורי מילשטין, מעלים לאורך כל הסיפור הטרגי את אחותה של רחל, הלוא היא אימו של אורי. איפה היא? האם הושיטה יד לאחותה? כמו כן, מזכיר הוא, רק אגב אורחה, בסוף, שאביה המיליונר, חי בתל אביב ולא נקף אצבע לתמוך בבתו עצמו ובשרו. היש זוועה גדולה מזו? אינני מתעלמת מן העוול שעשו לה ידידיה.אך המאמר שופך אש וגפרית על כל מה שהוקם בארץ בידי ''השמאל'' מבלי להצביע על משהו ''ימני'' חיובי.מאמר פוליטי מגמתי-פשטני : מה שייך נושא אנושי כל כך עצוב וענוג עם חשבונותיו הימניים קיצוניים? מה נושא כאוב וענוג זה נוגע להסכם אוסלו???
אין זה אלא חילול הקודש.
_new_ הוספת תגובה




חפש בתגובות שבדיון זה:     חיפוש מתקדם...

חזרה לפורוםהדפסה עם תגובותתגובה למאמר


מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.



© פורום ארץ הצבי